דונלד מקריי, גרדיאן
דונלד מקריי, גרדיאן

איאן ת'ורפ החל במסעו הארוך והבודד חזרה לבריכה לפני שנה בדיוק. הוא הבין את הטבע הבודד של הענף יותר מרוב הספורטאים המקצוענים ומתאר את השפעתו באלגנטיות מרובת רבדים, אבל אפילו הוא מופתע מהבידוד שחש כשהתכונן אל שובו למשחים תחרותיים בסינגפור בנובמבר שעבר. אחרי ארבע שנות פרישה, לחמש מדליות הזהב האולימפיות ולתדמית ה"ת'ורפדו" לא היתה כל משמעות כשעלה על אדני הזינוק.

"מעולם לא הרגשתי בודד יותר מאשר באותו רגע", אומר ת'ורפ, "המים הם לרוב המרחב שלי, בגלל שאני נהיה די טריטוריאלי, אבל הבנתי שלמרות כל האימונים, אני עומד לשים את עצמי שם שוב כמתחרה. הוקפתי על ידי אנשים, אבל חשתי בדידות אינטנסיבית. ספורט יכול לפעמים לבודד אותך והבנתי דרך כל הנסיעות וחדרי המלון שיש רגע חוזר של 'אבודים בטוקיו'".

זה טיפוסי מצדו, ודוגמה לסיבה שכל כך מעניין לראיין אותו, שת'ורפ מתייחס לסרט של סופיה קופולה כחלק מההסבר שלו לקאמבק ספורטיבי קשה. בסרט מגלם ביל מארי שחקן בעל קריירה דוהה שלפתע מתעמת עם בדידות וניכור חמורים במלון בטוקיו. ת'ורפ הגיע למקומות הרבה יותר אפלים ומפחידים.

"לעולם לא אגיד שאני בשליטה, בגלל שאני יודע כמה מהר זה יכול להשתנות"צילום: אי–פי

לחדשות ועדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

ניסיונו של ת'ורפ בן ה-30 לייצג את אוסטרליה במשחקים האולימפיים בלונדון הסתיים באכזבה. אבל בהתחשב בדיכאונו, אותו חשף בספר בוטה ועוצמתי, לחזרתו יש משמעות חדשה. "בכל הנוגע להופעה באולימפיאדה זה היה כישלון מוחלט", מסכים ת'ורפ, "אבל גיליתי מחדש מה שאהבתי בענף שלי לפני שהתרחקתי ממנו בתיעוב. אני מוצא יופי באימונים חוזרים ­ בקצב ובריטואלים. אבל גם אם אני מעדיף אימונים על תחרויות, חלק ממני רוצה ביצועים. העניין קשור פחות בניצחון ויותר בהופעה שמבטאת את ההכנות שלי".

טהרנות כזו הבטיחה שיחזור להתאמן מיד אחרי שסיים את עבודתו כפרשן BBC במשחקים באוגוסט. הוא מתכנן לשחות באליפות העולם בברצלונה בשנה הבאה ובמשחקי חבר העמים 2014 בגלזגו, ולא פוסל שימשיך עוד שנתיים בניסיון להגיע למשחקים האולימפיים בריו. מעקב אחר חזרתו של ספורטאי עבר גדול הוא תמיד פיקנטי, אבל במקרה של ת'ורפ יש תחושה ששחייה מספקת לו מקלט מדיכאון. "היו בקרים בהם, בהיעדר שגרת אימונים, הייתי מתקשה לצאת מהמיטה. אבל כשאתה מגיע לאימון, לפתע דברים נראים טובים מעט יותר. כמובן שתחרויות יכולות להגביר את הלחץ, אבל כשאני מתחרה אני לרוב מתמודד היטב עם הדיכאון והחרדה".

ת'ורפ חושב היטב לפני שהוא משיב לרוב השאלות. הפאוזה שלו שקולה במיוחד כשהוא מתבקש לתאר את ימי הדיכאון הקשים ביותר. "זה כאילו שיש עליך עול. יש ימים בהם אינך מסוגל להתמודד עם העולם. אתה אומר לעצמך דברים פשוטים כמו: 'פשוט תגיע למטבח ותיקח כוס מים'. מפחיד כשאינך מסוגל לעשות משהו כה בסיסי. היו הרבה פעמים שלא העזתי לצאת מהבית. אתה מחטט בארונות בחיפוש אחר מזון, מפגין תושייה עם מה שנשאר. ואם אין דבר בארונות, אתה פשוט לא אוכל.

"לפעמים התחושה מלווה אותך ימים, לפעמים שבועות. אתה לומד לזהות את הגורמים. אתה יכול לקצר את תקופת הדיכאון. אני מבין כעת שכאשר אני מתחיל להימנע מלעשות דברים עם חברים, עלי לאלץ את עצמי. הרופא שלי אומר 'תזייף עד שתצליח'. כך שגם אם לא מתחשק לי לצאת עם חברים, אני יודע שאני צריך. זה קשה, אבל ברגע שהכרחת את עצמך, זה לא נראה כל כך גרוע ואתה מגביל את השפל".

נדרש אומץ להתמודד עם בעיות כאלו, ות'ורפ, שחרד לפרטיותו, נראה כמי שסבור כי "סרטן תשומת הלב" תרם לדיכאונו. כיצד הצליח סוף סוף לחשוף סוד שהסתיר זמן כה רב? "עזר לדעת שרופאים לא מדברים. זו גם ההכרה בצורך בעזרה. היכולת לחלוק בדבר סייעה בגלל שחלק מהדיכאון הוא להיות בלתי רציונלי לחלוטין. חשוב להשתמש בהיגיון. אני חושב שדיכאון הוא גנטי והייתי צריך להתמודד אתו בין אם הייתי מפורסם או לא, אבל לפעמים אנשים חושבים שבגלל שהצלחת, אין לך זכות לחוש כך. זה לא עובד ככה. אפשר להיות ספורטאי נהדר ובעל עוצמה מנטלית, אבל בחיים האמיתיים זה לא עובד. הייתי קשוח כשהתחריתי, אך לא יכולתי להתמודד עם שאר החיים שלי".

ת'ורפ היה אלוף עולם בגיל 15 וזכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדה הביתית שלו בסידני 2000. שנה אחר כך, בגיל 19 בלבד, הוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי. הוא לא היה מסוגל לספר לחבריו או למשפחתו והתמודד עם העול לבדו. לבסוף שקל התאבדות. "זה גרם לי להבין שהייתי צריך לראות מישהו בתכיפות גבוהה יותר ולקבל תרופות שעובדות. אני מרגיש עכשיו שאני בצד האחר. התחזקתי, אבל לעולם לא אגיד שאני בשליטה בגלל שאני יודע כמה מהר זה יכול להשתנות. בפעם הראשונה, אני במקום בו אני חש בנוח לדבר על דיכאון".

ת'ורפ באולימפיאדת סידני. שנה אחרי שזכה בשלוש מדליות זהב, נזקק לטיפול פסיכיאטריצילום: אי–פי

קשה להתנער מההנחה שבעיותיו הוחרפו עקב המרדף התקשורתי אחריו והספקולציות לגבי זהותו המינית. כבר בגיל 15 נשאל אם הוא הומו. בספרו הוא מדגיש כי "אני לא הומוסקסואל וכל חוויותיי המיניות היו כסטרייט". הוא מאמין שהעניין שלו באופנה וב"דברים יפהפיים" גרר הנחות שגויות לגביו. "האמת שברוב חיי הבוגרים ניסיתי להימנע ממערכות יחסים", הוא אומר, "אם אנשים מתקרבים מדי, אני מרבה להרחיק אותם".

הוא היה מיודד עם השחקן האוסטרלי הית' לדג'ר, שמת לפני כמה שנים בעקבות מנת יתר. כמו ת'ורפ, הוא סבל מדיכאון ומתקשורת חודרנית. "היו לנו שיחות מעניינות לגבי תהילה ­ מהי ואיך הרגשנו לגביה", אומר ת'ורפ, "בפעם האחרונה שראיתי אותו דיברנו על 'הקיץ השמח'. נראה היה שהכל נהדר לכולנו. דברים השתנו במהירות עבורו".

ת'ורפ שונה מרוב הספורטאים, ועדיין, חרף תחומי העניין והאישיות הפגיעה לעתים ­הוא שומר על גישה תחרותית. "חלק ממני אוהב תחרויות ברמה הגבוהה ביותר. אני רוצה לשחות באותה רמה כבעבר, ואם אעשה זאת המשמעות היא זכייה במדליות. אם אגיע לשלב בו לא אחשוב שזה אפשרי, אצטרך לחשוב על הכל מחדש. בריו 2016 אהיה בן 33. אפשרי לחלוטין שאשחה שם, אבל אני לוקח את זה צעד-צעד. באפריל יש לנו מבחנים לאליפות העולם, זו המטרה הגדולה הבאה. אני פשוט רוצה לחזור לבריכה ולהתאמן קשה, והלהיטות הזו גורמת לי להבין כמה אני רוצה בזה. זה עוזר לי כאדם, ומי יודע לאן אגיע כשחיין. אני נלהב לגלות ­ וזה לא משהו שיכולתי לומר לפני מספר שנים"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ