סיכום העונה

עתיד ה-NFL נראה שחור מתמיד

רוברט גריפין השלישי משכיח את העבר החשוך של וושינגטון, אדריאן פיטרסון מחקה את לאו מסי, והג'איינטס הפכו לעוד אלופה כושלת

ניר צדוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

1. היו זמנים בוושינגטון, הקבוצה האחרונה בליגה ששילבה שחקנים שחורים, ובשל כך כונתה בלעג "פיילסקינס" (חיוורי העור) במקום "רדסקינס". העיתונאי המפורסם שירלי פוביץ' טבע את המושג, המתאים ככפפה לדרומית ביותר מבין קבוצות הליגה בשעתו. במשך שנים ניהל קרב מעל דפי ה"וושינגטון פוסט" עם ג'ורג' מרשל, בן לאחת ממשפחות האצולה של הקונפדרציה, שירש את עסק המכבסות המצליח של אביו, ייסד את הקבוצה והעביר אותה, ברבות הימים, מבוסטון לעיר הבירה.

קרוב למאה שנה לאחר הקרב האחרון במלחמת האזרחים, ראה בה מרשל את נציגת הדיקסי בליגה ששוחקה בעיקר בחוף הצפון-מזרחי ובמערב התיכון. מפסידנית ולבנה מכף רגל ועד ראש, השתרכה בשיפולי הטבלה, חלשה וחסרת יכולת להתמודד כשווה בענף שגילה זמן רב קודם לכן את היתרונות האתלטיים של האדם השחור. רק צו נשיאותי מיוחד שהוצא מטעם משרדו של ג'ון קנדי כפה על הקבוצה לשתף שחקנים שחורים בכדי להמשיך ולהשתמש באיצטדיון העירוני.

היו זמנים בהם וושינגטון לא היתה בוחרת ברוברט גריפין השלישי, שהוליך אותה לרצף הניצחונות הארוך ביותר ב-33 העונות האחרונות, ומגלגלת אותו במורד סדר הבחירות לטובת שחקן שיתרונו היחיד, לשיפוטם, היה בתחום הפיגמנטציה. כך היתה מדלגת גם על אלפרד מוריס, הרץ האחורי הפנטסטי שפרץ כל הדרך מהסיבוב השישי אל צמרת הרצים האחוריים בליגה וייסד בוושינגטון עמוד שדרה מקצועי שנמצא כבר כאן ועתידו עוד לפניו בו זמנית.

אדריאן פיטרסון. אחת המניות החמות בפנטזי פוטבולצילום: רויטרס

מעל חמישים שנה עברו מהרגע בו בחרה וושינגטון את ארני דייויס במקום הראשון בדראפט והעבירה אותו לקליוולנד בתמורה ללירוי ג'קסון ובובי מיצ'ל, והפכה את הליגה ­ ואת אמריקה כולה ­ למעט יותר צודקת. צעד אחר צעד למדו כולם ששחורים יכולים לשחק עם לבנים, ובהמשך אפילו להדריך אותם להצלחה. שעל אחר שעל נכבשו טריטוריות נוספות במפת המשחק והחברה. מרשל, לו היה כאן כדי לראות, היה לבטח עומד על רגליו ומוחא כפיים.

2. אין בליגה כולה שחקן דומיננטי כמו אדריאן פיטרסון. הוא לבדו, ויעידו 2,097 היארדים שהשיג העונה, שווה היה למינסוטה בין ארבעה לשישה ניצחונות בעונה הסדירה. , הפך להבדל מקבוצה סתמית, דוגמת דטרויט, לקבוצת פלייאוף לגיטימית. אך הווייקינגס שלו היא קבוצה מוגבלת, בלשון המעטה. הגנת המסירה שלה, שמרשה קרוב ל-250 יארד במשחק, מחרידה. התקפת המסירה שלה חלשה כל כך, עד שרק קנזס סיטי האיומה השיגה פחות יארדים ממנה באוויר. משחק הריצה, לעומת זאת, שני רק לוושינגטון.

מאה שנות חוכמה והתפתחות משחק תחומים בין שני הקצוות הללו. כריסטיאן פונדר המבולבל הוא קוורטרבק של שנות הארבעים של המאה הקודמת - אחד שממעט לזרוק מתוך הבנה שהסיכון הכרוך בכך גדול מדי. הוא חי בעידן שלפני המצאת הדמיון, כשהמשחק הזכיר יותר חיכוך תמידי של שני סלעים במטרה ליצור ניצוץ מאשר מה שהפך היום. פיטרסון, מנגד, נראה כהתגלות מוקדמת של הרצים האחוריים שעוד יחרכו את הדשא בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. הוא כמעט ביוני, נעזר במדע ובפיסיולוגיה הפרטית שלו כדי להתגבר על קרע ברצועה רק שנה קודם לכן, וכשהוא עובר בין שחקני ההגנה הוא נראה כמשה החוצה את ים סוף.

פיטרסון ומינסוטה מכניסים כוכבית לטיעון על מידת הקבוצתיות של המשחק. נכון, פוטבול הוא בלט, מאמץ משותף ומתואם של 11 פרטים שכמו נארגים יחד על ידי כוריאוגרף. ועדיין, לפעמים די בהתעלות של שחקן אחד כדי לשנות קבוצה מן הקצה אל הקצה, כדי להרגיש גדול יותר מהמשחק שהוא חלק ממנו. אם תרצו, פיטרסון הוא מסי.

3. פעם אחת בלבד ב-14 העונות האחרונות הצליחה אלופה לשמור על תוארה שנה לאחר מכן - ניו אינגלנד של בריידי, בדרך לשלוש זכיות בארבע שנים. קשה לראות את הפעם הבאה בה תשוב הליגה להשתעבד לשלטונה של קבוצה אחת. האלופה המכהנת, ניו יורק ג'איינטס, תראה את הפלייאוף מהטלוויזיה לאחר שלא הצליחה להמציא את עצמה מחדש בליגה שממשיכה לשאול שאלות (ולמצוא פיתרונות) כמעט מדי יום.

אם שוכחים שבליגה נמצאת גם ניו אורלינס, לא תימצא הגנה שהרשתה יותר יארדים מזו של הג'איינטס. כדי לצאת מהבור, דחקו את איליי מאנינג לקיר וחיכו שיוכיח שהוא הגדול מכולם. אלא שהוא לא הגדול מכולם. הוא אפילו לא הבכור במשפחתו.

איליי מאנינג. הג'איינטס ייראו את הפלייאוף מהטלוויזיהצילום: רויטרס

אולי זו מידת ההתעלות, המנטלית והגופנית, שמצריכה זכייה בגביע, שהופכת כל ניסיון לשחזור המסע לאבוד. כך, למשל, יתמודדו וושינגטון וגריפין בעונה הבאה עם אתגרים חדשים אל מול חבילות הגנה שיבואו מוכנות יותר למפגש עם האיום הרבגוני שהוא נושא עמו. סן פרנסיסקו תהיה חייבת לצרף להגנה ולריצה גם משחק מסירה סביר. סיאטל תזדקק לקבלות נוספות מראסל ווילסון ובולטימור ללמוד ללכת לבד, ללא העזרה של ריי לואיס.

רק דנוור וניו אינגלנד ימשיכו בשלהן. פייטון מאנינג וטום בריידי, בגיל 36 ו-35 (בהתאמה), הם עדין הדובדבן שבקצפת. הם גילו כבר את כל הסודות. את מה שהם שכחו, איש לא ילמד. הזיכרון שלהם, בכל אופן, עדיין עובד מצוין.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ