אילן גולדמן
אילן גולדמן

רפרוף זריז באלבום התמונות של תחרות הישראמן האחרונה, או כל תחרות טריאתלון אחרת ברחבי העולם, מגלה עובדה אשר ידועה היטב לכלל הספורטאים, אך לא חורגת מתחומי שיחות הסלון. כל המצולמים, ללא יוצא דופן, לבנים. למרות הדומיננטיות המוחצת בריצות למרחקים ארוכים, האדם השחור טרם גילה את הטריאתלון – ענף ספורט שרושם בכל שנה גידול דו ספרתי במספר המשתתפים בו.

הנתונים שמפרסם איגוד הטריאתלון האמריקאי, הגוף המקבץ את קהילת הטריאתלטים הגדולה בעולם, תומכים בטענה: מתוך קרוב למיליון וחצי משתתפים שהשלימו לפחות תחרות טריאתלון אחת בארה"ב ב-2009, רק 0.5% מהם היו אפרו-אמריקאים. הרוב המוחץ, כמעט 90%, היו לבנים. אולי מיותר לציין כי שיעור השתתפותם של ספורטאים מזרח אפריקאים בליגת הטריאתלון המובילה בעולם, עמד על אפס אחד גדול. האם השדים הגנטיים מונעים מהאדם השחור להשתלט גם על תחרויות איש הברזל? אחרי שנטחן עד דק בכל המתקשר לרכיבה על אופניים, הויכוח הסוער ביותר בעולם הסיבולת, הגיע אל עולם הטריאתלון.

להגיד שכף רגלו של האדם השחור מעולם לא בעטה במים, דיוושה או רצה, תהיה אמירה משוללת יסוד. מסתבר שעוד בסוף המאה הקודמת היו מי שהאמינו בעולם כי זה רק עניין של זמן עד שהעליונות הקנייתית והאתיופית בריצות הארוכות, תתרגם עצמה לטריאתלון. החלוץ שפרץ את הדרך היה קווין שוויגר, טריאתלט חובב וכומר פרסביטריאני מאוהיו. אחרי שבילה חלק ניכר מילדותו בקניה, "פשוט חשבתי לעצמי: 'לעזאזל, אם הם השתלטו על ענף הריצה, אין שום סיבה בעולם שהם לא יצטיינו בתחומי סיבולת אחרים'", הוא נזכר.

ב-1998, שבועות ספורים לאחר אותה מחשבה כבר נולד לו מחנה הטריאתלון הראשון בניירובי, בירת קניה. היעדים שהציב הכומר לפרויקט היו שאפתניים: בעדיפות ראשונה עמדה הקמת נבחרת טריאתלון אולימפית שתוכל לקחת חלק במשחקים של סידני, ולאחר מכן, כתוצר לוואי, "ביסוסה של מערכת פיתוח ואיתור טריאתלטים מקומיים שתוביל לביסוסה של המדינה כמעצמת הטריאתלון הבאה".

הטריאתלט שאריף קאקוזה במהלך תחרות. ספק אם האפריקאים אמרו את המלה האחרונה בתחוםצילום: דף הפייסבוק הרשמי של שאריף קאקוזה

חרף הציפיות הגבוהות והתרועות הרמות לה זכתה התכנית, בני הנוער הקנייתים לא ממש התלהבו מהרעיון. ביום הפתיחה, רק נער אחד התייצב לאימון. בהמשך, כשהתברר שהמקום מציע גם ארוחות צהריים בחינם, הגיעו צעירים נוספים אך "הבעיה היתה שאף אחד מהם לא ידע לשחות", משחזר שוויגר, "אין הרבה מאגרי מים או בריכות שחייה בקניה ועד היום לצעירים שם כמעט ואין הזדמנויות להיחשף לתחום".

הכומר מספר כי החבר'ה שהגיעו למחנה מעולם לא טבלו את גופם במים מעל גובה המותניים. "בפעם הראשונה שהם נכנסו לבריכה הם לא הפסיקו לפחד שהמים יחדרו להם לאף או לאוזניים. הייתי צריך ללמד אותם לשחות מאפס, כאילו היו ילדים קטנים".

הטריאתלטית השוודית המקצוענית, ליסה נורדן, מחזקת את דבריו. אחרי שקיימה מספר מחנות אימונים ארוכים ברמות הקנייתיות הגבוהות, דיווחה הספורטאית כי פעמים רבות הוזהרה על ידי נשים מקומיות מפני "הרוחות הרעות ששורצות במים". ואם זה לא מספיק כדי לעצור את ההתפתחות של טריאתלון במדינה, ניתן להוסיף לכך גם מאפיינים גנטיים המתאימים יותר לריצה (היעדר מסת שריר בפלג הגוף העליון), אי קיומה של מורשת שחייה (כיום המצב מעט משתפר בזכותו של השחיין הקנייתי האולימפי הלבן, ג'ייסון דאנפורד) ומחסור חמור במאמנים ומתקנים ראויים ללימוד היסודות.

"בקניה אף אחד לא ממש שמע על טריאתלון", טוענת נורדן, "גם בקרב המעטים ששמעו, לא קיימת תשוקה לנסות ענפים כמו רכיבה ושחייה. כדי שתתקיים שם סצנת טריאתלון, אתה קודם כל צריך להכיר למקומיים את הענף ורק לאחר מכן להוציא אותם למקומות אחרים. לצערי אני מאמינה שכיום זה בלתי אפשרי להתאמן לטריאתלון בתוך קניה", היא אומרת בעצב.

אולם, חלק נוסף במשוואת הכישלון הם האופניים. ספורטאים רבים, ביניהם גם נורדן, הבחינו כי קבוצות הרכיבה המקומיות עדיין מעדיפות שרוכביהם יתאמנו על אופני פלדה מיושנים. מדוע? רוב האשמה נופלת על כתפיו של העוני הכבד השורר במדינות המזרח אפריקאיות. הנחת העבודה גורסת כי במידה ויקבלו אופניים יוקרתיים יותר "הם פשוט ימכרו אותם בשביל לקנות אוכל ויגידו להתראות לכל אפשרות של קריירה ברכיבה", מסבירה נורדן. סיבה נוספת שמדירה את הקנייתים והאתיופים מהכבישים היא היעדרן של תרבות נהיגה ומערכת מסודרת של כבישים סלולים.

תחרות הטריאתלון באולימפיאדת לונדון. ללא משתתפים שחוריםצילום: רויטרס

שוויגר, שבעצמו נתקל בכל אחד מהקשיים המדוברים, סירב להיכנע. מבין כל אותם נערים שהגיעו אליו למחנה, לבסוף הצליח לדוג שניים: סילבסטר דאודי,שהיה אז בן 22, וטיטוס מוטינדה 34 - שני רצים קנייתים בינוניים (בעלי זמנים של מעט מתחת לשעתיים וחצי), שחיפשו לעצמם עתיד טוב יותר. "כעבור מספר חודשים, הצלחתי ללמד אותם לשחות ולהעביר חלק מכוח הריצה היחסי שלהם אל האופניים", הוא טוען. הנפילות והתאונות היו חלק משגרת הלימוד.

כעבור 4 שנים, ב-2002, עלה הפרויקט כיתה. הצמד הקנייתי הובא לסדרת תחרויות ואימונים בארה"ב, ואחרי השתפשפות במרחקים הקצרים יותר, הוחלט כי השניים ינסו את מזלם בתחרות איש הברזל של וויסקונסין. המטרה המוצהרת מאחורי המהלך היתה משיכת תשומת ליבה של התקשורת העולמית, כדי להשיג מימון נוסף לפרויקט. עם כל הבאז שהצליחו לעורר סביבם, החבורה נידונה לכישלון חרוץ.

דווקא הריצה, שנחשבה לאחת המניות הבטוחות של הקנייתים, התגלתה כעקב האכילס. דאודי סיים את התחרות בזמן של 11:43 שעות (במקום 442) אחרי שרץ את המרתון בזמן זחילה (יחסי) של 3:16 שעות, ואילו מוטינדה הגיע 40 דקות לאחר מכן. "אני לא אשכח איך כל התחרות הם המתינו להתפוצץ בריצה", נזכר הכומר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

מבחינתו של שוויגר - שציפה כי יכולות הריצה של הקנייתים תכבוש את עולם הטריאתלון בסערה - היה זה קיצו של הפרויקט. מומחים שניסו להסביר לאחר מכן מה השתבש, טענו כי בניגוד למה ששוויגר הניח, יכולות ריצה טובות לא בהכרח מתרגמות את עצמן לביצועים בטריאתלון. "למרות ששחייה, רכיבה על אופניים וריצה הן פעילויות בעלות בסיס ודרישות דומות למערכת הקרדיווסקולארית, הן שונות לגמרי בכל המתקשר למבנה הגוף", כתב המאמן והעיתונאי האמריקאי המעוטר, מאט פיצג'ראלד, במאמר שהתפרסם בשנה שעברה במגזין "Inside Triathlon".

בעוד ששחיינים מרוויחים מכמות מסוימת של מסת שריר וכוח בפלג הגוף העליון, רוכבים נהנים ממסת שריר גבוהה יותר בחלק התחתון של הגוף ורצים פשוט חייבים להיות דקיקים. "מבחינה פיזית, הטריאתלט המושלם הוא השילוב של השלושה", טוען פיצג'ראלד.

מחקר שנערך על ידי אוניברסיטת סן דייגו ב-1991, שכלל את ניתוח מבנה גופן של קבוצת טריאתלטיות בכירות, מאושש את טענתו. על פי מסקנות המחקר, טריאתלטיות מקצועניות בדרך כלל תהיינה נמוכות משחייניות אולימפיות, אך כבדות יותר מרצות אולימפיות. "למוטינדה ודאודי, פשוט היה מבנה ריצה קלאסי", גורס פיצג'ראלד, "היה חסר להם את הכוח בפלג הגוף העליון כדי לשחות היטב, והעוצמה שנחוצה בירכיים כדי לדווש מהר".

אך האם זה מה שיפסול את השחורים מלכבוש בעתיד את עולם הטריאתלון? כלל לא בטוח. "האם הקנדים נולדו כדי לשחק הוקי?, האם יש להם גנים שמאפשרים להם להשתמש טוב יותר במקלות ההוקי?", תוהה פיצג'ראלד במאמרו," האם קובה שולטת באגרוף כי לבניה יש גנים שמאפשרים להחטיף אגרופים טוב יותר?" לדבריו, כל המחקרים שהתבצעו עד היום מוכיחים נקודה אחת בוודאות: בספורט, מה שקובע בסופו של דבר היא התשוקה. אם הוא צודק, אפשר לשער כי המזרח אפריקאים עוד לא אמרו את המלה האחרונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ