רולאן גארוס

נא לא להתנהג בהתאם

פדרר, נדאל, ג’וקוביץ’ ומארי הם שגרירים נהדרים ומנומסים של עולם הטניס, אלא שרבים מתגעגעים לימים ולכוכבים פחות משעממים

אלעד זאבי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד זאבי

"זה ידוע כי רע תמיד יהיה עדיף על פני טוב. לרוע יש יותר תוכן, יותר טכניקה, יותר סטייל, צבע או טעם, יותר דמיון, יותר תשוקה, יותר גיוון ויותר מכל מה שתוכל לנעוץ בו את שיניך" (קרי קירקפטריק מ"ספורטס אילוסטרייטד" מתפייט בכתבה על איליה נסטסה, 1972)

אחרי שתכניותיו להמשך השבוע בוטלו על ידי גאל מונפיס בסיבוב השני של הרולאן גארוס, החליט ארנסטס גולביס להישאר בתודעה באמצעות לשונו. מתברר שנמאס לו לחיות בעידן בו שחקני טניס מזכירים יותר מדי פעמים שכפול גנטי זה של זה – במראה, בדיבור, בהתנהגות – והוא החליט שכולם צריכים לשמוע על זה.

"אני מכבד את פדרר, נדאל, ג'וקוביץ' ומארי, אבל ארבעתם משעממים", אמר הלטבי ל"ל'אקיפ", "כשאני רואה ראיונות שלהם, אני מפסיק לצפות. בכנות, זה זבל. פדרר התחיל את האופנה הזו, עם התדמית של הג'נטלמן השווייצי המושלם. אני שונא לראות צעירים מנסים לחקות אותו. שחקנים צריכים להגיד מה שהם חושבים באמת. הייתי רוצה שראיונות בטניס יהיו יותר כמו באיגרוף, שם מספקים את מה שהאוהדים רוצים – מלחמה, דם, רגש. זה חסר בטניס הכל כל כך לבן, נקי ומנומס. אנשים רוצים לראות התפרצויות זעם וריסוק מחבטים".

ג’וקוביץ’ בפוזה ממלכתית. ברור שבעולם פחות ממוסחר היה מרגיש משוחרר לומר מה הוא באמת חושב צילום: רויטרסצילום: REUTERS

במלים אחרות, גולביס היה רוצה לחזור בזמן לשנות השבעים העליזות – עידן הילדים הרעים בטניס. תשכחו מפדרר שנותן קרדיט לרוח הלחימה של נדאל, שמחמיא לנחישות של ג'וקוביץ', שמשתפך על החברות עם מארי. נסטסה, ג'ימי קונורס וג'ון מקנרו היו אנטיתזה מוחלטת לתקינות פוליטית באשר היא, והם דאגו שכל שופט, יריב או צופה ישמע זאת. "האוהדים שילמו כדי לראות אותנו משחקים, ויש להם זכות לקבל הצגה", אמר פעם נסטסה, אחד שזרק נעל על שופט קו ושלף אצבע משולשת לקהל – וזה כשהיה במצב רוח טוב. הקללות של קונורס היו גורמות לטוני סופראנו להסמיק, והפיוז הקצר של מקנרו הפך אותו ואת ה"You cannot be serious" המפורסם שלו לאגדה.

זה לא שכיום אין בכלל ריסוקי מחבטים והחצנת רגשות – ע"ע סרינה "את אדם לא מושך מבפנים" וויליאמס בגמר אליפות ארה"ב 2011 - אלא שמדובר באירועים נקודתיים. באופן כללי, כולם משתדלים להתנהג בהתאם. מקנרו הגדיר זאת כעידן בו יש "יותר מדי כסף ויותר מדי בחורים נחמדים". אפילו הבחורים הנחמדים מודים בכך. "אני תמיד מנסה לתת תשובות כנות, אבל הן משעממות למדי כי איני רוצה להצית סקנדלים", אמר מארי בתגובה לדבריו של גולביס. גם פדרר הודה כי הראיונות שלו לא מרגשים במיוחד, אבל הדגיש: "זו לא רק אשמתנו, זו פשוט המערכת. אינך יכול להגיד כל דבר שלא מוצא בעיניך בנוגע למשהו או מישהו, כי זה יעורר ביקורת. לכן כולם מאוד זהירים".


נדאל אולי הקשיב לגולביס ובסוף השבוע הוסיף מעט פלפל למסיבת העיתונאים שלו, לאחר שניצח את מרטין קליזאן. “אני לא יכול לשחק שלישי, כשהיריב האפשרי שלי משחק שני. זה פשוט לא הוגן”, התלונן הספרדי על לוח הזמנים של הטורניר, “שיחקתי כמעט שלוש שעות, בעוד שהיריב שלי צפה בטלוויזיה בחדר ההלבשה”.

אלא שבאופן כללי, רוב השחקנים נשמעים זהירים מדי במשך רוב הזמן. גולביס אולי מגזים עם ההקבלה לעולם האיגרוף – גראנד סלאם חמישי ישוחק במאדים לפני שפדרר ימצא את המוחמד עלי שבו – אבל אי אפשר לפסול על הסף את האזימוט הכללי של דבריו. דמויות שערורייתיות, או לפחות שנויות במחלוקת, מוסיפות עניין בספורט. הענף אולי לבן, אבל קצת צבע לא יזיק. אפילו האריסטוקרטים הבריטים – שסרבו להעניק למקנרו חברות של כבוד בווימבלדון אחרי שזכה בטורניר, ושמעו אותו מסביר את החרמת ערב הגאלה המסורתי לכבוד האלופים במלים "אני מעדיף להעביר ערב עם משפחתי מאשר עם חבורת זקנים נפוחים שקוראים לי אדיוט" – אימצו אותו לחיקם בסופו של דבר.

אלא שכנראה הכל תלוי בצורה בה תופשים את המשחק. אם מדובר בשילוב של ספורט ותיאטרון, כפי שהאמין נסטסה, ההערות של גולביס במקום. אבל ברגע שמתייחסים למשחק כענף מקצועני בעל ערכים ומסורת, בו המטרה העיקרית היא לנצח את היריב ולזכות בטורנירים, ההיבטים הנוספים לא אמורים לשחק תפקיד. ברור שבעולם פחות ממוסחר, כשהם חפים משיקולי "מה יגידו בנייקי/אדידס", פדרר, נדאל, ג'וקוביץ' ומארי היו מרגישים משוחררים יותר להגיד מה שהם באמת חושבים. אבל בניגוד להיאבקות בידורית, למשל, בטניס זו לא המטרה העיקרית.


"בתור עיתונאי ואוהד, אני אוהב את הכנות של גולביס ומייחל שיותר שחקנים יהיו כמוהו", כתב סטיב טיגנור מ-”Tennis.com”, "אבל שחקנים מרוויחים את לחמם מניצחונות, לא מייצור ציטוטים טובים. כל אחד מהם חייב למצוא את האיזון בין היותו מתחרה לבין היותו דמות ציבורית. ציטוטים עסיסיים גוררים תשומת לב, שעלולה לגרום להסחת דעת. פיט סמפראס, למשל, החליט בשלב מסוים בקריירה שזה לא עוזר לו להופיע בעיתונים בגלל דברים שאמר. זה רק הוביל לדברים נוספים לחשוב עליהם, לשאלות נוספות – ושום דבר מזה לא סייע לו לנצח משחקים. במקרה של הרביעייה המובילה, הם גם נחשבים לסוג של שגרירים של המשחק, ולכן צריכים להיות ממלכתיים יותר. ג'וקוביץ', לדוגמה, הפך הרבה יותר פוליטיקאי בשנים האחרונות".

ועדיין, אנשים זוכרים בחיבה את הילדים הרעים. מראט סאפין, שריסק להערכתו בין 300 ל־400 מחבטים בקריירה ותמיד סייע לעיתונאי טניס רעב לכותרת, היה אולי אחרון המוהיקנים בעניין הזה כשפרש ב־2009. התקווה העתידית היא ברנרד טומיק, שעד גיל 20 כבר הספיק להסתבך עם המשטרה, לבקש משופט במהלך משחק להרחיק את אביו מהמגרש ולהעליב את פדרר. מצד שני, בהחלט יכול להיות שעם הגיל גם הוא יתחיל ליישר קו.

לקונורס ולשאר הילדים הרעים, בכל אופן, זה מעולם לא קרה. "לא פחדתי לתת לאנשים לראות אותי באמת, את הלב והמעיים שלי, את מה שאני חושב", סיכם בזמנו האמריקאי את הנושא, "השחקנים של היום לא נותנים לך לראות דבר".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ