בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רולאן גארוס

"שיחקת מצוין", אמרתי לפדרר. "תודה", הוא ענה

בין היציעים, בקפטריה ובחברת כוכבי הרוק הגדולים של עולם הטניס. ביקור בכורה מרגש בעיר האסורה של ממלכת החימר

5תגובות

דימוי מספר 1: בפרק השלישי של עונה מספר 8 בסדרת המופת סיינפלד מוצא עצמו ג'ורג' קונסטנדזה מוזמן אחר כבוד למסיבת דוגמניות סוערת. "אין לך מושג", הוא אומר לג'רי בהתלהבות. "קיבלתי כרטיס כניסה לעיר האסורה!". כך פחות או יותר הרגשתי כאשר נכנסתי לראשונה למרכז העיתונות במתחם רולאן גארוס שבפאתי יער בולון שבפאריס. "אני בעיר האסורה כעת", דיווחתי בווטסאפ לאשתי שטיילה באותה השעה ברחובות העיר. "מה את יודעת? כולם כאן! סרינה נמצאת עכשיו על המגרש, ואחריה פדרר! ואחרי כן אני רוצה לראות גם את המשחקים של פרר, ו-ונוס. לא נוכל להיפגש לארוחת צהריים כפי שחשבנו. נתראה ב-10 בלילה".

דימוי מספר 2: בסרט "אהבה על הדשא" של דייויד אוונס (על פי ספר ותסריט של ניק הורנבי) נראה פול אשוורת' הילד בן ה-9, הדמות המרכזית בסרט, כשהוא נכנס לראשונה ליציע האוהדים באיצטדיון הייבורי של ארסנל. ברגע שהוא רואה את המשטח הירוק-ירוק-נוצץ של הדשא האנגלי המטופח, את היציעים עמוסי האוהדים, את הצעיפים המתנפנפים ברוח, ושומע את שירי האוהדים שעולים מהיציע – עיניו נדלקות בתדהמה. הילד המופנם, הסגור והנרגן, מוצא לעצמו אהבה חדשה. כך, פחות או יותר, חשתי גם אני כאשר נכנסתי לראשונה ליציע העיתונאים בהיכל הטניס על שם פיליפ שאטרייה. היציעים אמנם לא היו עמוסים כמו יציעי הייבורי - בכל זאת, זהו רק סיבוב ראשון והשמות הגדולים עדיין מטיילים לסיבובים הבאים עם "בייגלים" תכופים - ובכל זאת, עבור אוהד ספורט ממוצע שרגיל לראות טניס רק מכורסת הטלויזיה המראה היה משובב נפש. משטח החימר החום-אדום נראה נפלא. שמי פאריס היו כחולים-אפרפרים עם מעט עננים, היציעים היו נקיים ומסודרים, ומדי פעם פילחו את האוויר קריאות עידוד בצרפתית (אלר-דויד!). כל אלו הבהירו לי מייד שמזומנת לי חוייה שונה. "כן, הולך להיות כאן די כיף בימים הקרובים", אמרתי בליבי. וכיף אכן היה.

נניח שתפגשו אם הנסיך וויליאם ותשאלו אותו: "תגיד, עד כמה זה מגניב לחיות בארמון ווינדזור עם כל המשרתים מסביב. עם הנשפים והכובעים המוזרים של הנשים?". הוא בטח יגיד בביטול: "אה, לא משהו. Been There, Done That". כך, אני מניח, חשים גם כתבי ספורט וותיקים שכבר שבעו מלראות אירועי ספורט עילית מעוררי השראה. אולימפיאדה? מונדיאל? אליפות עולם באתלטיקה? יורו? פיינל פור? סדרות גמר? Been There, Done That". הם כבר ראו הכל. הם לא מתרגשים. בטח לא בסיבוב הראשון של טורניר גראנד סלאם. אבל עבורי - שהגעתי לרולאן גארוס יותר על תקן אוהד מאשר עיתונאי – ההתרגשות היתה גדולה.

אי-פי

כוכבי הטניס הגדולים – נדאל, פדרר, ג'וקו, מארי, סרינה, וונוס, שראפובה – הם כמו כוכבי רוק. סטארים אחד אחד. הם נמצאים בפלנטה משלהם. רוב תושבי כדור הארץ לא יזכו לראות אותם ב"חי" על המגרש לעולם. וגם שחקני העשירייה השניה והשלישית – טסונגה, ברדיך, מונפיס, פרר, ברטולי, גאסקה, רוברדו ואיבנוביץ' הם כוכבים בפני עצמם. לראות את כל כוכבי הרוק הללו עובדים ומזיעים בגודל טבעי, רק כמה עשרות מטרים ממני, ונותנים את ההופעה השנתית שלהם בפאריס, היה חויה מזככת. אבל אני הרי לא סתם אוהד מהשורה שנאלץ להסתפק רק במה שרואות עיניו ביציע שאליו הוא קנה כרטיס. לא ולא. לי יש כרטיס לעיר האסורה! אני יכול, עם אישור העיתונאי שלי, לדלג ממגרש למגרש, מיציע ליציע, לבחון את איצטדיון סוזן לנגלן היפהפה מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה, ממערב וממזרח. כאשר השמש מטפסת למרום אני יכול לדלג ליציע המוצל. כאשר השמש נוטה לשקוע אני יכול לרדת לשורות התחתונות. כאשר נמאס לי להסיט את ראשי שמאל-ימין שמאל-ימין אני יכול לגלוש ליציע שמאחורי אחד השחקנים. וכאשר חשקה נפשי בכוס קפה מהביל אני יכול לסור למזנון העיתונאים הקרוב ולהזמין לי שם כוס אספרסו וסנדביץ'. במחיר מופקע.

וזה עוד לפני שדיברנו על הצרכים הבסיסיים ביותר. התור לשירותים מחוץ למגרש המרכזי עלול להיות מתסכל. לפעמים הוא ארוך מספיק כדי להפסיד מערכה שלמה של משחק. בטח בסיבוב הראשון. עיתונאים וצלמי עיתונות בתפקיד לא צריכים להתערבב עם ההמון. הם כמו משפחת המלוכה. יש להם שירותים נפרדים שצמודים למגרש. מקסימום מפסידים משחקון אחד או שניים בתחילת מערכה ומייד חוזרים לעניינים. שיא השיאים הן כמובן מסיבות העיתונאים שמתקיימות אחרי כל משחק. "אטנשן פליז", קורא הכרוז במרכז העיתונות. "מיסטר פדרר יהיה בחדר הראיונות מספר 1 בשעה 17:15". אחרי שצפיתי בכמה משחקים והשבעתי את רעבוני לטניס משובח, שמתי פעמי לחדר מספר 1. נותרה לי עוד משימה אחת – לראות את פדרר מקרוב. מאוד קרוב. 5-10 מטר. ואם אצליח – אולי גם לגעת בו. נכון, אני עיתונאי וותיק ומנוסה וכל זה (אם כי בתחומי סיקור אחרים לגמרי), אני לא אמור להתרגש מכל השטויות הללו של אוהדים; אני כבר לא ילד. אבל מה לעשות? עמוק בפנים אני עדיין בכל זאת קצת כמו פול אשוורת' בן ה-9 שזה עתה נתקל בשכינה בכבודה ובעצמה: רוג'ר פדרר בגודל טבעי. אולי בגרנד סלאם העשירי שלי ההתרגשות תעבור לי. אני מאוד מקווה שלא.

את מסיבת העיתונאים ביליתי בעיקר בניסיונות לצלם את רוג'ר עם הסמארטפון מבלי שפקחי העיתונות הקשוחים של הטורניר יסלקו אותי משם בבושת פנים. (שזו, אגב, שערורייה בפני עצמה ונושא לסיפור עיתונאי אמיתי מסוג אחר לגמרי). לקראת סוף המסיבה עבר רוג'ר (לא אכפת לכם שאני קורא לו בשמו הפרטי, נכון?) להתראיין בצרפתית, בהולנדית, ואולי גם בספרדית. לא כל כך הקשבתי. כמחצית מהעיתונאים בחדר קמו והלכו, ואני ניצלתי את המצב לשיפור עמדות. הלכתי לשורה האחורית, נעמדתי ליד צלם אחר, שלפתי את מצלמת הקנון הגדולה והתחלתי ללחוץ. עוד לא ממש ידעתי שאסור לי ומשום מה אף אחד לא עצר בעדי.

אי-פי

כאשר רוג'ר החל להתראיין לערוץ גרמני כלשהו התקרבתי לעבר דלת היציאה. עמדתי שם והמתנתי בסבלנות. הראיון הסתיים, ורוג'ר החל לנוע לכיווני. ברגע שהוא הגיע הרמתי את ידי ללחיצה. לא היתה לו שום ברירה: ג'נטלמן עם קלאסה עד הסוף – במגרש ומחוצה לו. "שיחקת מצויין היום", החמאתי לו. "תודה רבה", הוא לחש ומיהר לצאת. הייתי בעננים. המשימה העיתונאית האמיצה הושגה. כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם. ביומיים הבאים רציתי לעשות תרגיל דומה גם לרפא (נדאל) ונולה (ג'וקוביץ). אלא שהפעם פקחי העיתונות חדי העין כבר היו יותר ערניים. לפיכך נאלצתי – כמו כל אוהד מהשורה – להסתפק בחוויה נהדרת אחרת שכללה טניס מעולה, שמשוחק בעיר נפלאה בתקופה הכי יפה של השנה.

ועכשיו, טיפ קטן. בשביל ליהנות מטורניר גראנד סלאם בכלל לא צריך להיות עיתונאי. חויית רולן גארוס המזוקקת ביותר נמצאת דווקא במגרשים הקטנים, היכן שמצטופפים כל המוני האוהדים. שם מזומנת חוייה אותנטית אמיתית. שם באמת רואים את שחקני הטניס הטובים בעולם בגודל טבעי. שם יכול כל אוהד להתחבר לשחקנים ולאוהדים מהמדינה שלו שמדברים את שפתו, לצעוק קריאות עידוד ('קדימה יוליה!', 'זה עוד לא גמור אנדי!', 'שחק את המשחק יוני!'), ולנסות לסייע לנציגיו הרשמיים להעפיל לשלב הבא.

תרשמו לעצמכם: סוף מאי 2014, פאריס. קנו כרטיסים מראש כי לא קל להשיג. ומי שלא יכול להתאפק - גם לא צריך. ב-24 ביוני מתחיל טורניר גראנד סלאם נוסף בווימבלדון.
איזה כיף! אלר דויד!

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#