ניקי פאלי: "עושים פה צחוק מהספורטאים"

מי שהיה סגן אלוף העולם לנוער לגובה נאלץ עתה להתמודד עם בעיות כלכליות ובתחרויות עם שני צופים ביציע: "אני לא יכול לחיות יותר ככה"

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילן גולדמן

כשניקי פאלי התכונן לתחרות ההזמנה שנערכה בשבוע שעבר בחיפה, נדמה היה כי דבר אינו יכול להוציא אותו משלוותו. קופץ הגובה המצטיין ישב על שורת הכיסאות הדהויים בפינת האיצטדיון כשפניו חתומות, והאזין לסגנון מוזיקה אותו הוא מכנה Hard Style – מעין בן כלאיים אלקטרוני בין טראנס להאוס – שבקע מאוזניותיו הגדולות. מדי כמה דקות התרומם מכיסאו, הסיר מעיניו משקפי טייסים כסופים, והתקדם בהליכה אדישה ואטית אל עבר רף הקפיצה שבמרחק מספר מטרים. שם, בחום מעיק של 30 מעלות, שיחזר במדויק את מספר הצעדים שיצעד לפני שרגליו ידחקו אותו בעצמה מן הקרקע שעה מאוחר יותר. לאחר מספר מתיחות, שב אל היציע והמשיך ללגום בעצלתיים ממשקה האנרגיה שלו.

אולם שלווה היא הדבר האחרון שפאלי מוצא לאחרונה. רק בשבוע שעבר, במסיבת עיתונאים שנועדה להלל את פתיחתה הקרובה של אליפות ישראל באתלטיקה, התוודה הקופץ כי "אין לי ראש שקט להתאמן. אני שומע כבר שמונה חודשים דיבורים על פרויקטים ובפועל דבר אינו קורה". מי שהיה בעבר סגן אלוף העולם לנוער וקפץ לגובה שיא של 2.30 מטר, נאלץ עתה, כשהוא בן 26, להתפרנס מ־1,500 שקלים בחודש - משכורת חסד אותה הוא מקבל מאגודת מכבי חיפה.

הכדורסלנים ידעו לשבות כשצריך. אתה לא חושב שהגיע הזמן שגם אתה וחבריך תצאו למלחמה על העתיד שלכם ושל הספורט האולימפי?
"לא נראה לי שמלחמה תעזור. שחקני כדורסל יכולים להרשות לעצמם לשבות חצי שנה ולא לעשות דבר, אנחנו לא. בסך הכל, לאיגוד האתלטיקה אין כסף והם לא יכולים לעשות יותר מדי למען הספורטאים שלהם. התאחדויות הכדורגל והכדורסל נהנות מתמיכה של מיליונים, ואם אני לא טועה, התקציב שלנו מסתכם במיליון וחצי שקלים. אין לנו את יכולת הפרסום שלהם ואין לנו את היכולת להביא קהל. אף אחד גם לא רוצה להתחיל להשקיע בנו כי כולם רוצים לראות רווח מיידי.

פאלי. "אני כבר מזמן לא חושש משום דבר, בין כה וכה אין לי מה להפסיד"צילום: רמי שלוש

"כולם מפחדים להתלונן ולאבד את מעט התמיכה שהם מקבלים מאיגודי הספורט. אפילו המאמן שלי, אלברט, תמיד מבקש ממני לשתוק. אני כבר מזמן לא חושש משום דבר, בין כה וכה אין לי מה להפסיד. הרי אי אפשר לקחת מבן אדם את מה שאין לו. כדי שיקשיבו לך פה בארץ אתה צריך לקפוץ שיא עולם, בלי זה אף אחד לא שם עליך. עושים פה צחוק מהספורטאים. גם 5,000 השקלים שנותנים לספורטאים האולימפים הם בדיחה עצובה. הרבה זמן הייתי עצבני על הדברים האלו והלכתי עם בטן מלאה, אבל היום אני מבין שסתם אמללתי את עצמי במחשבות מיותרות".

כמה לדעתך צריך להרוויח ספורטאי ברמתך?
"לפחות עשרת אלפים שקלים בחודש. זה פשוט לא הוגן שכדורגלנים בקבוצות שלא מגיעות לשום מקום ירוויחו יותר מספורטאים שמעפילים לגמר באליפויות עולם ואירופה. למה אנחנו צריכים כל הזמן להתחנן לספונסרים בשביל לחיות בשקט?". חברתו, היושבת לידינו במהלך הראיון, מהנהנת בהסכמה: "היו פעמים שאמרתי לניקי שהוא צריך למצוא עבודה, אבל כיום שוב יש לו את הכוח והרצון לקפוץ. אני רואה שזה הדבר שהכי חשוב בשבילו, לא אעמוד בדרכו".

לפני מספר שבועות, בלית ברירה, פתח בקמפיין אינטרנטי (ביחד עם הקופצת מעין שחף) במטרה לגייס 80 אלף שקלים לטובת העפלה למשחקים האולימפיים בריו. "אנחנו כל הזמן חושבים כיצד נגמור את החודש", כתבו השניים בדף המיזם, "אנחנו בקושי מכסים את הדלק לאימונים". נכון לכתיבת שורות אלו הצליחו לגייס 5,800 שקלים בלבד, כאשר נותרו עוד 20 יום עד שאתר האינטרנט Headstart יסגור את שעריו בפני הצמד.

"לדעתי, אם היה מדובר בכדורגל היינו מצליחים לגייס את הסכום בקלות", אומר פאלי כשהוא עדיין מזיע, דקות ספורות לאחר שניצח תחרות נוספת. "אני מודה שחשבנו שזה יהיה אחרת, אבל מבחינתי עדיין לא אבדה התקווה. הרבה מההצלחה תלוי בפרסום", הוא מסביר ומביט לעברי במבט מעט נבוך, "אם לא אצליח לקבוע את הקריטריון ולהתקדם, כמעט 100% שאפרוש מהספורט. אני לא יכול לחיות יותר ככה".

צרות כלכליות בצד, מבחינה מקצועית מרגיש פאלי כי יש לו את זה. הוא משתפר מתחרות לתחרות ומצליח להסיר את החלודה שהצטברה כתוצאה מפציעותיו ומפרישתו המתוקשרת מהספורט לטובת עבודה במפעל מתכת. כשחזר מהאירוע בחיפה, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "סוף סוף תחרות טובה! 2.17 בניסיון ראשון, 2.22 - ממש קרוב". לפני שיעשה צעדים נמהרים, פאלי רוצה לדעת שמיצה את יכולותיו עד תום. לדבריו, קופצי הגובה מגיעים לשיאם רק לקראת גיל 28.

אם הדברים לא ילכו כמתוכנן, הוא כבר הכין תכנית מילוט: לימודים. בשבוע שעבר הכריז בדף הפייסבוק שלו כי "התקבלתי למכללת תילתן" – מוסד ללימוד עיצוב גרפי ותקשורת חזותית, השוכן בקמפוס הנמל שבחיפה. "אני מצייר מגיל 14", מספר פאלי, הצפוי להתחיל את לימודיו באוקטובר הקרוב, "תמיד אמרו לי שאני טוב בזה אבל עד עכשיו אף פעם לא הקדשתי לכך מחשבה". כשאני מבקש ממנו שיראה לי מספר עבודות הוא שולף את המכשיר הסלולרי, ומדפדף בביישנות בין יצירות מורכבות המזכירות קעקועים שבטיים. אחרי כמה שניות הוא מתעכב על אחת מהן, ומסביר כי מדובר בסקיצה לקעקוע שהכין לחבר.

"אני מצייר לפחות 20 ציורים כאלה בחודש", מתוודה האומן־קופץ, "יש לי המון תשוקה לתחום, אבל זוהי תשוקה שונה מזו של הספורט. כשלא בא לי לצייר אז אני פשוט לא מצייר. הכל עניין של מוזה. בספורט, גם כשחסר לפעמים חשק, ממשיכים. בסופו של דבר אני הולך ללמוד כדי שיהיה לי משהו נוסף בחיים. שחלילה לא אתקע".

אתה מאמין שיבוא יום ומשהו ישתנה בספורט הישראלי?
"היה זמן שקיוויתי, אבל זה נגמר לפני כמה חודשים. כשאתה שומע במשך קרוב לשנה שמשהו יתחיל (חידוש פרויקט הקופצים – א.ג) ודבר לא משתנה, אתה מתייאש. היום אני מבין שרק אני יכול לעזור לעצמי. האיגוד לא יהיה שם בשבילי, ועד שלא אקבע קריטריון כלשהו כך גם הוועד האולימפי. הם קודם כל רוצים תוצאות, לא מעניין אותם איך תגיע אליהן".

בתחרות בחיפה. קאמבק מול קופץ אחד בלבדצילום: רמי שלוש

בכל עונה הוא מתמודד עם לחץ עצום שנובע מהצורך לספק תוצאות מיידיות. "כל שנה אתה צריך לקפוץ גבוה ולהיות בטופ כדי לחיות בשקט", הוא טוען, "גם כשאתה קצת פצוע אתה אומר לעצמך שאתה חייב לצאת מזה כמה שיותר מהר כדי לספק את הסחורה. אתה בעצם הורג את עצמך כל יום מחדש ורק מחמיר את הפציעות". לדבריו, אם במקום פרויקט אולימפי חד פעמי היתה מונהגת תכנית ארוכת טווח, כזו שתאפשר לספורטאים לנשום ולהתאושש בין עונה לעונה, המצב היה נראה אחרת. המצב היום, לדבריו, בלתי נסבל.

השהות באיצטדיון העירוני בחיפה משקפת נאמנה את טענותיו של פאלי. בשעה שהוא מנסה להשלים את הקאמבק שלו, מתמודד מולו קופץ אחד בלבד, שמרים ידיים כשהרף עולה ל־2.12 מטרים. בתחילת התחרות מונה הקהל שני אנשים: אישה וגבר שבאו לעודד את בנם. הדציבלים עולים רק כשתחרות בתי הספר נגמרת והזאטוטים מצטרפים ל"חגיגה" ביציעים.

"אני נמצא בשלב שבו העידוד לא משנה לי", מסביר פאלי, "יש בי רצון עז לחזור וגם בתחרויות הקטנות התשוקה לקפוץ גבוה בוערת בי". לשאלה האם בקרוב יחזור לכושר אותו הכרנו, הוא משיב: "כשאתה קופץ, הגוף שלך צריך להגיב באופן אוטומטי, כמו רובוט, ואני עדיין לא שם. כשאני רץ לעבר הרף אני עדיין עסוק במחשבות. מה שאני כן יכול לומר, שאם לא הייתי מאמין בעצמי, לא הייתי חוזר".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ