המשרד להליכות מטופשות מגיע לאליפות העולם

חיקויים מלגלגים, פסילות סיטוניות והיעדר תשומת לב הפכו את ההליכה למקצוע מושמץ ולבן החורג של תחרויות האתלטיקה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

מריה מישטה האמריקאית היתה נערה כאשר השתתפה יחד עם אמה בתחרות ריצה, וראתה גבר חולף על פניה תוך שהוא מבצע תנועות מוזרות. "אחרי הריצה", היא נזכרת, "אמרתי לאמי 'אילו רק עבד על הביומכניקה שלו הוא יכול היה להיות רץ מהיר'". בהמשך גילתה שהאיש כבר היה בדיוק מה שרצה להיות – לא רץ, אלא הלך. בתוך זמן קצר, נשאבה גם היא לעסק. "היה לי כישרון טבעי", היא מספרת, "אז חשבתי 'בסדר, אעשה את זה'".

מאז עשתה הרבה יותר. במשחקי לונדון אשתקד סיימה מישטה במקום ה־29 בהליכה ל־20 ק"מ. אתמול דורגה במקום ה־34 באליפות העולם. המדליות, כמעט כרגיל בשנים האחרונות, היו עניינן של רוסיה וסין, השולטות במקצוע. אלנה לשמנובה, שיאנית העולם והאלופה האולימפית, זכתה גם בתואר העולמי.

עבור ההלכים, אליפות העולם הגיעה הבוקר (רביעי) לשיא עם המירוץ הארוך ביותר, 50 ק"מ גברים, בו זכה רוברט הפרנן האירי. עבור כל היתר, היתה זו הזדמנות נוספת לשבת מול המסך ולגחך עליהם. אפילו בוב קוסטאס, שדר NBC, נשמע אומר במהלך משחקי 2000: "תחרות כדי לראות מי הולך הכי מהר זה כמו לראות מי לוחש הכי חזק".

גמר הגברים, היום. ברווז או פינגווין? מה שבטוח, זו לא צ’יטהצילום: רויטרס

בין 47 המקצועות באתלטיקה, שלוש תחרויות ההליכה הן סוג של בן חורג. או, אם תרצו, ברווז מכוער; הרי יש שמדמים את תנועת ההליכה של המקצוענים לברווז. אחרים מזהים דמיון לפינגווין. לא ההשוואות הכי מחמיאות, כשאת הספרינטרים משווים כדרך קבע לצ'יטה, למשל. "זה כמו סגנון פרפר בשחייה", טוען ההלך והמאמן טים סימן, "אנשים רגילים לא יכולים לשחות פרפר, אבל לא אגיד למייקל פלפס שהוא נראה מוזר".

ההלכים מודעים ליחס הזה. רבים מהם נתקלים דרך קבע בלגלוג כשהם יוצאים להתאמן. טרבור בארון סבל מהספורט שאימץ בילדותו. ילדים צעדו מאחוריו כשהתאמן וחיקו אותו. כשראה אשה מצלמת אותו בסלולרי, התייאש ופרש. כעבור חצי שנה חזר והוכתר לאלוף ארה"ב. בלונדון סיים במקום ה־26 ב־20 ק"מ. ג'ף סאלבג', הלך לשעבר, מספר: "לפני כמה שנים הובלתי קבוצת הלכים ונתקלנו בחבורה מקומית בריצת אימון. הם ירדו עלינו. איתגרתי אותם להתחרות בי בשילוב של הליכה וריצה, ובמהירות הם הבינו כמה זה קשה. זו נטייה טבעית של אנשים לצחוק על הלא מוכר. כשהם מתנסים, הם צוברים כבוד לזה".

גם אם אינה מצטלמת הכי יפה, הליכה היא ספורט אמיתי וקשה. "שילוב ייחודי של מהירות, סבולת, כוח וגמישות שאין במקצוע אחר", אמר וינסנט פיטרס, יו"ר ועדת ההליכה באיגוד האתלטיקה האמריקאי, ל"כריסטיאן סיינס מוניטור". לדבריו, נדרשים בה קצב צעדים של רץ 800 ו־1,500 מטר וסבולת של מרתוניסט ברמה עולמית, "רק שאתה הולך זמן רב יותר. זה קשה הרבה יותר מריצה".

חלק גדול מהקושי והסיבה לצורת ההליכה נובעים מחוקי המקצוע – בכל עת, ולהבדיל מריצה, חובה על אחת מהרגליים לגעת בקרקע. בנוסף, על הרגל שנעה קדימה להתיישר. בכל תחרות פזורים לאורך המסלול שופטים ממדינות שונות שבוחנים את צורת ההליכה של המתחרים. כששופט רואה הלך שקרוב להפר את החוקים, הוא יכול להזהירו בכרטיס צהוב. הפרה ברורה גוררת כרטיס אדום. שלושה כרטיסים אדומים משלושה שופטים שונים מביאים לפסילה מהתחרות.

נשמע פשוט, אבל היישום מסובך במיוחד. רק אדם אחד, מנהל התחרות, יכול להוריד הלך מהמסלול. לעתים נדרש לו זמן להגיע אליו, כך שהפסילה איננה מיידית. בסידני 2000 ניצח ברנארדו סגורה ממקסיקו בהליכה ל־20 ק"מ. לאחר שכבר הספיק לזכות לברכה טלפונית מנשיא מקסיקו, שמע שנפסל. התחרות לנשים סיפקה דרמה מסוג אחר, כששלוש מוליכות נפסלו בזו אחר זו. האחרונה בהן, ג'יין סאביל האוסטרלית, היתה על סף כניסה לאיצטדיון לקראת הסיום. כשנשאלה אחר כך מה היא רוצה, אמרה: "אקדח, כדי שאוכל לירות בעצמי".

כן, בתחרויות ההליכה הגדולות שזורים סיפורים רבים על פסילות דרמטיות. זה קרה גם השבוע במוסקווה, כשאריק בארונדו מגווטמלה נפסל כשני ק"מ לסיום ההליכה ל־20 ק"מ בזמן שהתמודד על הניצחון. אלא שלנימת הזלזול, המגיע לעתים לקריאות להוצאת ההליכה מאליפויות גדולות, התווסף עם השנים כוחה של הטלוויזיה. הילוכים חוזרים מאפשרים לראות שוב ושוב כיצד הלכים מנתקים את שתי רגליהם מהקרקע ומפרים את החוקים פעמים רבות יותר משיעידו הכרטיסים שנשלפו לעברם.

גארי ווסטרפילד, שופט בינלאומי, מפנה את המקטגרים לספר החוקים, בו מצוין במפורש כי אובדן מגע בלתי חוקי הוא כזה שנראה לעין אנושית. דייב מקגאברן, מאמן הליכה, אמר ל"ניו יורק טיימס": "זה הפך לבעיה, כי מדי ארבע שנים רואים הלכים שאינם נוגעים בקרקע. זה בערך על סף מה שהעין יכולה לראות, אבל הציבור משתגע".

אולי היה קל יותר לצופה הממוצע לעכל את שהוא רואה, אם היה רואה זאת יותר. ק.ט. אירפאן ההודי, שסיים עשירי בלונדון, מבכה את המחסור בחשיפה בינלאומית ואת מיעוט התחרויות הגדולות. באליפות ארה"ב ב־2008, שהיוותה גם מבחנים לאולימפיאדה, הוגלו ההלכים להתחרות ליד מגרש חנייה לעיני פחות מ־500 צופים.

בערך כמו טניסאים שמתרכזים בזוגות, צריך להודות, רבים מההלכים פשוט לא היו טובים מספיק במקצועות אחרים. חלקם, מצהיר סאלבג', הם רצים שסבלו מפציעות. "להגיע כל כך רחוק בהליכה זה הרבה יותר טוב מאשר להיות בינוני ב־400 מטר", אומר דיין בירד־סמית', אוסטרלי בן 21 שנטש את המקצוע האחרון לטובת הראשון וסיים במקום ה־11 במוסקווה. ג'ון נאן האמריקאי שאף לרוץ במכללה, כאשר הוצעה לו מלגת הליכה. "אמרתי 'אני לא רוצה ללכת, זה נראה מגוחך'", סיפר. בהיעדר הצעות אחרות, נעתר נאן. על אף שסבל בשנה הראשונה, הפך לספורטאי אולימפי. עד היום, הוא מספר, צוחקים עליו באימונים.

עבור ההלכים, זהו לא נושא לבדיחה. זו הקריירה שלהם, והם יילכו רחוק למענה. אלכס שוורצר האיטלקי, אלוף אולימפי מבייג'ין, נזרק מלונדון לאחר שנכשל בבדיקת סמים. "כשאתה מחכה שחברתך תצא להתאמן כדי שתוכל להינעל באמבטיה ולהזריק לוורידים EPO, זה לא נחמד", הודה. מה שנחמד, מספר האמריקאי ת'רון קיסינגר, הוא להתחרות במקומות כמו קוסטה ריקה ולראות צופים מחכים שתחתום להם. לא תמיד הם נתקלים ביחס שכזה. בסך הכל, אומר הלך העבר ג'ים הייז, "צריך להיות אדם בעל ביטחון עצמי כדי להיות הלך. אנשים מסתכלים עליך בצורה מוזרה".

חברות מונטי פייטון בגרסה משלה להליכה מוזרה:

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ