הומופוביה, כיסאות ריקים ויוסיין בולט

את הקרחות ביציעים והפגיעה בזכויות האדם אפילו ספרינטר אגדי ודור המשך מעודד לא יצליחו להשכיח. סיכום אליפות העולם באתלטיקה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

קו הסיום. אין מה לעשות, תחרויות אתלטיקה נמדדות קודם כל לפי מה שקורה בריצות הקצרות. ובשנים האחרונות, כשאמרתם ספרינטים, אמרתם ג'מייקה – ובייחוד יוסיין בולט. מבחינה זו, אליפות העולם במוסקווה סיפקה חידוש רק בשמות, לא בלאום. ג'מייקה, גם כשיוהאן בלייק פצוע ואספה פאואל, ורוניקה קמפבל־בראון ושרון סימפסון מושעים, מסוגלת להוציא עוד ועוד כישרונות ממאגר שהוא כנראה באמת בלתי נדלה. כך העמידה ארבעה מחמשת הרצים המהירים ב־100 מטר ושלושה מארבעת הראשונים ב־200, כך קטפה מדליות זהב בשני הספרינטים לנשים בזכות שלי אן פרייזר־פרייס, וגם בשליחים. מעצמה, גם אם צפים יותר ויותר ראיות לגבי מידת ניקיונה.

ומעל כולם, כרגיל, נמצא בולט. לא ממש בשיאו, והוא גם לא נזקק לכך. הברק, תופעה שצצה לה בפתאומיות לפני חמש שנים, עדיין מלהיב, עדיין מדהים בקלות בה הוא עושה את זה. יש באתלטיקה כל כך הרבה מקצועות ותחרויות, מאבקים מרתקים על מדליות, אבל השילוב בין הקלאסיקה שהיא הספרינטים לכוח המשיכה של בולט הופך אותם למסקרנים כל כך, גם כשברור מראש שאין לו תחרות ושאינו בכושר של שיא עולם. אמרו לפני האליפות שבולט נושא את כל הענף על הגב. אם כך, הוא עושה זאת בקלות, ובספרינט:


מרוסיה, באהבה. שבועיים אחרי שאליפות העולם בשחייה הסתיימה כשהרוסים ממשיכים לטבוע, בהשוואה למעצמה שהיו, האתלטיקה הרוסית עדיין רצה קדימה. נכון, העובדה שסיימה בראש טבלת המדליות קצת מקרית ונובעת מהיתרון המוחלט והבעייתי שיש לזהב על פני כל מדליה אחרת, אך אין דבר מתעתע ביכולת של רוסיה להמשיך לייצר אתלטים מעולים. יילנה איסינבייבה אמנם מפנה את הבמה העולמית, אבל אלכסנדר מנקוב (רוחק), דמיטרי טראבין (כידון) ויקתרינה קונייבה (משולשת) ביצעו זינוק למרכזה. תוסיפו את ההלכים ואת העומק שמוביל להצלחות בשליחים, ותקבלו מעצמה שעדיין חיה וקיימת.

הדור הבא. מבין הרוסים הצעירים, בלט מנקוב (22) במיוחד. הופעתו בגמר רמזה שאולי סוף סוף נמצא מי שיחזיר את הקפיצה לרוחק למוקד. הוא היה אחד ממספר אתלטים שרמזו על העומד לבוא ועל המוקדים הצפויים בשנים הבאות. בוגדן בונדרנקו הביא את המראתו המטאורית גם אל הרף העולמי, קובע אחד משלושה שיאי אליפות שנראו במוסקווה וממשיך הלאה למה שמבטיח להיות קרב מרתק עם מוטאז אסה בארשים, ואולי בעיקר עם שיא העולם. רפאל הולצדפה הגרמני הראה לרנו לאבילני שלא לעולם חוסן במוט ואולי החל גם הוא בדו קרב ארוך בין בני 24 ו־26 בסך הכל, בהתאמה. בריאנה הולינס הוציאה לדרך את המאבק עם סאלי פירסון על העליונות ב־100 משוכות.

ויש את אלה שהראו כי למרות שהאתלטיקה לא שייכת לבני עשרה, קיימים מקרים חריגים ונפלאים. קונססלוס קיפרוטו, הקנייתי בן ה־18, ב־3,000 מכשולים; מוחמד עמאן, האתיופי בן ה־19, ב־800; האגוס גברהיווט, עוד אתיופי בן 19, ב־5,000 מטר; אדם ג'מילי בן ה־19, שקיזז 32 מאיות משיאו ב־200 מטר תוך שתי ריצות כדי להפוך לבריטי השני שיורד מ־20 שניות, בדרך למקום החמישי. חלק מכל האתלטים המוזכרים כאן הפציע רק עתה; בשביל אחרים, היה זה צעד גדול בקריירה מתהווה. ועבור האתלטיקה, מוסקווה סיפקה מבט אל העתיד.

בוגדן בונדרנקו מציב לעצמו רף חדש במוסקווה:


מאיפה אתם? אנה קנייזבה־מיננקו לא שמה את ישראל על הבמה, אבל תופעת ההתאזרחות כמובן רחבה הרבה יותר. את המדליה היחידה של שוודיה הביאה אבבה ארגאווי, ילידת אתיופיה ושוודית טרייה, שניצחה ב־1,500 מטר. על ההישג הגדול של הולנד חתום איגניסיוס גייסה, גנאי ותיק שעבר ממש לאחרונה לייצג את המדינה בה גר והתאמן 12 שנה, וסיים שני ברוחק. למרות שהוא מייצג אותה כבר שנים, עדיין מוזר לראות את ג'ייסומה סעידי נ'דורה, יליד גמביה, רץ בגמר 200 מטר בבגדי נורווגיה. נכון, העולם הוא כפר גלובלי והכל, אבל זה לא קצת צפוף?

מה לנו ולזה? יציעים לא מלאים בשלבי חצי הגמר והגמר בערב, וריקים כמעט לחלוטין בתחרויות הבוקר. עם כל הכבוד לתירוצים כמו מזג אוויר חם, שסיפק סרגיי בובקה, אין ספק - מוסקווה לא אימצה ללבה את אליפות העולם.

השאלה היא כמה זה משנה. האם אליפות גדולה אינה יכולה להיערך במדינה או בעיר שלא מסוגלות למלא איצטדיון תשעה ימים ברציפות, בוקר וערב? בסופו של דבר, מדובר במדינה בעלת מסורת בספורט ובאתלטיקה, שמבחינה זו ראויה לחלוטין לארח אליפות. היא אינה יכולה לנבא מראש כמה צופים יגיעו, וזה היה מלאכותי מאוד אילו היתה, למשל, משלמת לילדים רק כדי שימלאו את היציעים. מאות אלפי אנשים כן חזו בתחרויות בלוז'ניקי. העובדה שאחרים נמנעו מכך לא צריכה לפגוע בזכותם להיות חלק מכך.

מרוסיה, בלי אהבה. אבל זה לא שהכל בסדר לקראת שלל התחרויות והאירועים הגדולים שייערכו ברוסיה בשנים הקרובות. אמה גרין טרגארו עלתה לכותרות אחרי מוקדמות הקפיצה לגובה כשהיתה אחת משתי אתלטיות שוודיות שצבעו את ציפורניהן בצבעי דגל הגאווה, כדי לתמוך בזכויות הקהילה הלהט"בית ברוסיה, מהלך שגרר התבטאות אומללה מאיסינבייבה ("ברוסיה גבר הולך עם אשה"). מי שחיפש את ציפורני השערורייה בגמר, לא מצא אותן. טרגארו שמעה מראשי המשלחת השוודית כי המחווה השקטה עלולה להוות הפרה של קוד ההתנהגות באליפות. "בחרתי לצבוע את הציפורניים באדום, כדי לסמל אהבה", הסבירה את השינוי הכפוי.

ציפורני המחאה של אמה גרין טרגארוצילום: רויטרס

בכל הסיפור הזה אין הרבה אהבה, רק שנאה ואי הבנה של האחר והשונה. אפשר לדבר עד צאת הנשמה על הפרדה בין ספורט לפוליטיקה, על כיבוד חוקי המדינה בה אתה מתארח, אבל אם כבר גוררים ספורטאים להתחרות במקום בו נפגעות זכויות אדם בסיסיות – ונניח כרגע בצד את השאלה אם רוסיה ראויה לארח את כל האירועים הללו - לא הוגן ולא ראוי לדרוש מהם להוריד את הראש ולשתוק.

כמה מהאתלטים במוסקווה, בודדים מדי, אכן לא שתקו. השוודיות והציפורניים, ניק סיימונדס האמריקאי והנשיקה על הפודיום בין קסנייה ריזובה לטטיאנה פירובה הרוסיות היוו דוגמאות בולטות. סיימונדס עשה זאת לא לפני שהביע חשש שהוא עלול להיזרק לכלא, בהתאם לחוק המקומי החדש. המהלך של השוודיות, כאמור, לא עבר בשקט. אבל אי אפשר להשתיק את כולם כל הזמן. יידע זאת כל מי שקשור וכל מי שאחראי לארגון משחקי סוצ'י, אליפות העולם בשחייה, מירוץ הפורמולה 1, אליפות העולם בהוקי קרח וגביע העולם בכדורגל. רוסיה, את לא לבד בעולם הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ