בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדור האבוד של הטניס האמריקאי

התפתחות הענף בעולם, זליגת אתלטים לענפים אחרים, פינוק או סתם יהירות. האמריקאים פותחים אליפות ארה”ב נוספת ללא ציפיות

תגובות

כמעט עשור חלף מאז ניגש אנדי רודיק בן ה־21 למרכז איצטדיון ארתור אש, שמע משדר הספורט הוותיק דיק אנברג את הביטוי הפומפוזי המזוהה עמו “!Oh, my”, והניף מתכת יקרה. איש לא שיער אז שהרגע יהווה נקודת פתיחה לבצורת הארוכה ביותר שידע הטניס האמריקאי. אליפות ארה”ב שתתחיל הערב תהיה טורניר הגראנד סלאם ה־40 מאז החזיקו ידיים יאנקיות את הגביע הגדול ביותר באחד מארבעת הטורנירים הגדולים, ורק טיפש יהמר כי המצב יהיה שונה בטורניר ה־41. נימת ה"Oh, my", בכל אופן, כבר שונה לגמרי.

שורשי הדעיכה של מעצמת הטניס בדימוס כבר עמוקים, אבל הדקירות ההיסטוריות מכאיבות בכל פעם מחדש. בווימבלדון האחרון, אף טניסאי מארה"ב לא העפיל לסיבוב השלישי - ההופעה האמריקאית הגרועה ביותר מאז 1912. ב־12 באוגוסט השנה, לראשונה מאז הונהגה שיטת הדרוג ב־1973, לא הופיע טניסאי אמריקאי בין 20 הראשונים בעולם. כעבור שבוע חזר ג'ון איזנר למקום ה־14, אבל האנקדוטה כבר תויקה בספר השיאים השלילי, שמתעבה עם הזמן. "זה קורה", הרגיע סאם קווירי, האמריקאי השני בטיבו (29 בעולם), "מדובר רק בשבוע בודד. זה לא ביג דיל".

עבור רבים בארה"ב, מדינה שייצרה דורות זהב בעקביות, זה ביג דיל ועוד איך. פחות התסמין, ויותר התזכורת לתסמונת עצמה. "הדור האבוד", קוראים לזה. בעוד שבטניס הנשים סרינה וויליאמס עדיין שולטת ולצדה פרצו מספר צעירות, הגברים האמריקאים רק נסוגים. מאז פרישת רודיק אשתקד, לא נותר מי שמסוגל לאיים ברצינות על התארים הגדולים בסבב. גרוע מכך - אין גם מישהו באופק. “אני לא רואה אותנו שבים לדומיננטיות כל כך מהר", אמר בשבוע שעבר ג'יימס בלייק (100 בעולם) ל"אינקוויירר", "הדור של פיט סמפראס, אנדרה אגאסי, ג'ים קורייר, מייקל צ'אנג - איני חושב שנראה זאת. אוהדים אמריקאים הפכו מפונקים".

אי–פי

הפרדיגמה השלטת בארה"ב בנוגע לשאלה "איך זה קרה לנו?" עומדת נכון לעכשיו על שתי רגליים עיקריות. הראשונה, הפנימית, קשורה למעמדו של הטניס ביחס לענפים אחרים במדינה. “באמריקה, האתלטים הטובים ביותר בוחרים בפוטבול או בכדורסל", קבע ג'ון מקנרו, שתייג את טניסאי הדור הנוכחי כשחקני קאנטרי קלאב, "במדינות אחרות, האתלטים הטובים ביותר משחקים טניס. נובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל היו יכולים להיות נהדרים בכל ענף, אך הם בחרו בטניס". אחת מהצעותיו של מקנרו, שבעצמו הקים אקדמיה בניו יורק במטרה "להפוך את המשחק לנגיש וסקסי יותר", היתה להכיר לילדים בהארלם את עולם הטניס. במלים אחרות, שימו ללברון ג'יימס העתידי מחבט ביד, השקיעו באימונים ובפיתוח הטכניקה שלו, וקבלו את האלוף הבא.

אלא שהמתכון לא פשוט כל כך. לעומת ענפים אחרים, ההשקעה בטניס עצומה ורחוקה מלהשתלם במהירות. על פי מחקר פרטי שנערך בנושא, טניסאי צריך להיות מדורג במקום ה־163 בעולם כדי לא להפסיד כסף. לעומת זאת, שחקן NFL בסטטוס דומה ירוויח 1.4 מיליון דולר בשנה, לא כולל חסויות. “באיגוד הטניס האמריקאי עושים מאמצים, אבל קשה לשכנע הורים שבנם נראה כמי שיכול להיות שחקן פוטבול או כדורסלן", אמר ל־CNN ניק בוליטיירי, אחד שגידל כמה אלופים. לטענתו, ניתן לזהות את 30–20 הכישרונות הגדולים ביותר בגילאים הצעירים, אך פיתוחם יעלה לאיגוד מיליונים רבים. "הבעיה מתחילה כשהם מגיעים לגילאי 14–13 וההיבט הכספי נכנס חזק לתמונה. יש לנו יותר צעירים שמשחקים את המשחק, אבל בשביל לפתח אלופים... אנשים מסונוורים על ידי מה שהם רואים מדי יום".

אלא שבאמריקה לא הפסיקו לראות טניס. ב"פורבס" פורסמו לאחרונה נתונים שמצביעים על גידול בשעות השידור בטלוויזיה ובמספר האמריקאים שמשחקים את הספורט. מצד שני, הבעיה חורגת מגבולות ארה"ב, וכאן נכנסת לתמונה הרגל החיצונית של הפרדיגמה. "אי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן", הסביר אגאסי ל־GQ במסגרת כתבה שכותרתה "מדוע אמריקה גרועה בטניס", "גם במדינות אחרות היו דורות טובים יותר ואחר כך תקופות טובות פחות. הספורט נעשה גלובלי ותחרותי יותר, בעוד אנחנו הפכנו מפונקים".

באופן מפתיע, סמפראס תיאם עמדות: "מדובר במעגלי דורות. כמו שוודיה בשנות השמונים, כמונו בשנות התשעים וכמו ספרד בעידן הנוכחי. זו רק עדות לגלובליות של המשחק".

התקוות של הטניס האמריקאי: 

כמובן שיש גישות נוספות. מקנרו טוען כי הגישה האמריקאית לגידול שחקנים - "הכל או כלום" - מפעילה לחץ רב על הטניסאים בשלב מוקדם מדי וגורמת לשחיקתם המהירה. אגאסי מוסיף כי שחקנים ממדינות בהן שמים דגש מיוחד על חימר נהנים מיתרון מאחר שהמשחק מתבסס כיום יותר על סיבולת וכוח - היבטים שלומדים בהתמודדות עם המשטח. וויל ראלסטון מה"מירור" הגדיר את הסיבות לכישלון המתמשך כ"שילוב של יהירות, גלובליזציה ואבולוציה, עם דגש על יהירות. היו שחקנים שחשבו שרק בגלל שהם אמריקאים, דרכם לצמרת סלולה".

לפחות כרגע, איזנר הוא היחידי שמגרד אותה. "איני חש כמות יוצאת דופן של לחץ", אמר בשבוע שעבר, אחרי הפסד לרפאל נדאל בגמר בסינסינטי, "מעולם לא הרגשתי כמו האיש שיסחב את הטניס האמריקאי על גבו. העובדה שהפכתי לאמריקאי המוביל היא הפתעה עצומה עבורי, כמו גם מקור לגאווה. האוהדים בבית צריכים למתן את הציפיות בהתחשב בעומק שיש כיום בסבב הגברים. לשחקנים לוקח הרבה זמן להתפתח, כך שחייבים לתת לנו (הטניסאים האמריקאים) קצת זמן. עשר שנים זו אמנם תקופה ארוכה, אך איני חושב שהמצב כה גרוע כמו שמנסים לצייר אותו".

קורייר, כיום קפטן נבחרת הדייויס האמריקאית, לא חושב שניתן לייצר תמונה משופרת על פי דרישה, אפילו אם מאוד רוצים. "לארה"ב אין בעלות על הצמרת העולמית", אמר במארס השנה, "זה ספורט יחידני ואני חושב שזה יהיה תמים מאוד מצד מדינה לנסות לקחת קרדיט על שחקנים בודדים. האם אמריקה לוקחת קרדיט על טייגר וודס? בטניס אפשר לקחת כדוגמה את האחיות וויליאמס, שאביהם הוא זה שעמד מאחוריהן. לכן איני חושב שניתן להאשים מישהו במצב הנוכחי".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#