שחיינית אמיצה, הראשונה מסוגה או רמאית רודפת פרסום?

בגיל 64 הפכה דיאנה נייאד לראשונה שצלחה את המרחק בין קובה לפלורידה ללא כלוב כרישים. עכשיו מתחילים לצוץ הספקות

אמיר ענבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיר ענבר

“בואו נעשה את כל הדרך!” צעקה דיאנה נייאד לפני שקפצה למימי מרינת המינגוויי, מערבית להוואנה, והחלה לשחות. היעד: פלורידה, כ־177 קילומטר משם. הזמן שיידרש לה כדי להגיע הוערך על ידי הנווט שלה בכ־60 שעות. היא אמנם דיברה ברבים, אבל נייאד - כבר בת 64 - היתה לבדה במים.

במסע שהחל בבוקר ה־31 באוגוסט ליוו אותה כ־40 אנשים בכלי שיט, לרובם תפקיד מוגדר. מסירה אחת נתלה סרט לבן להתוות לה את הדרך. צוללנים עשו משמרות במים כדי להזהירה מפני כרישים. זה היה חלק מהאתגר, במים השורצים בעלי חיים מסוכנים. נייאד שאפה להיות האדם הראשון ששוחה מקובה לפלורידה ללא כלוב כרישים; בלי הסחף שהוא מספק, ובלי ההגנה. האדם נגד הטבע המסוכן.

"משחה כזה הוא כמו שישה חודשים על ספת הפסיכיאטר", אומרת נייאד. במים יש הרבה זמן לחשוב. אולי נזכרה כיצד התאהבה בשחייה בגיל עשר, וישנה עם בגד ים. איך הלכה והשתפרה, שאפה להגיע למשחקים האולימפיים ב־68', רק כדי שחלומה ייגנז בגלל וירוס. היא עברה למשחי מרתון, ענף נישה של משוגעים לדבר; יש שיגידו פשוט משוגעים. בשנות השבעים, בין השאר, שחתה עשרות ק"מ בתעלת סואץ ובנילוס, והתחרתה במירוץ 24 שעות בקוויבק. ב־1979 עברה 164 ק"מ מאיי הבהמה לפלורידה ב־27.5 שעות. אחר כך פרשה.

במים יש הרבה זמן לחשוב. "משחה כזה הוא כמו שישה חודשים על ספת הפסיכיאטר", אומרת נייאד. צילום: אי–פי

ב־30 השנים הבאות כתבה נייאד שלושה ספרים, השמיעה נאומי מוטיבציה ועסקה בעיתונות. לקראת גיל 60, משהו היכה בה. "חשתי את עול החרדה הקיומית ששואלת מה עשיתי בחיי", סיפרה, "מה הייתי עבור הקהילות שלי, עבור החברה? אמי מתה בגיל 82, וחשבתי 'אני בת 60. רק אמצמץ, ואהיה בת 82 ואמות'. איני רוצה להרגיש בת 60 ושימיי הטובים מאחוריי. אני לא רוצה, כמו מיליונים בגילי, לחוש נטולת אפשרויות, לא חיונית. העניין הוא יותר להרגיש חזקה בגיל 60, ולהראות זאת".

לשחייני מרתון יש אתגרים שונים בעולם, אך את נייאד תמיד עניין במיוחד המשחה הוואנה־פלורידה, גם בגלל חיבתה לקובה. זו גם היתה הזדמנות לעשות היסטוריה. ב־1978 היא כבר ניסתה להשלים את המשחה בתוך כלוב כרישים. אחרי 42 שעות, הבינה שנסחפה יותר מדי מהמסלול ויצאה מהמים בדמעות. שנים אחר כך, ב־1997, היתה האוסטרלית סוזי מרוני, 22, לראשונה שחוצה את המסלול, בכלוב כרישים. כדי לרשום הישג היסטורי, הצטרכה נייאד להסתכן ולעשות זאת בלי כלוב.

פעמיים ב־2011 ופעם אחת ב־2012 חזרה נייאד לקובה והחלה לשחות. שילוב של צריבות מדוזה, סחף וסופות ברקים עצרו אותה בכולן. תמיד אמרה שזו היתה הפעם האחרונה, וחזרה. "למצוא דרך", היא תשובתה להתגברות על קשיים. הניסיון בסוף אוגוסט היה החמישי.

בתשע השעות הראשונות, מספרת נייאד, חשה נהדר. אחר כך התחילו הבעיות. הלילות קשים במיוחד. היא בלעה מי מלח, הקיאה וקיבלה תרופה נגד בחילה. מדי פעם עצרה במים לאכול ולשתות – בננות, ביצים, כריכי חמאת בוטנים, קולה, משקאות אנרגיה. היא שרה שירים של ניל יאנג, הביטלס וסיימון וגרפונקל. בזמן שזרועותיה ביצעו כ־50 תנועות חתירה בדקה, ראשה ספר עד 20 אלף בספרדית ובחזרה לאפס בצרפתית. היא בכתה וצחקה, כמעט נשברה והתאוששה. כדרכה, סרבה לשמוע מהצוות שלה מה המרחק שנותר. בלילה השני ראתה אורות, שאלה אם הבוקר עולה ושמעה שמדובר בקי ווסט, פלורידה. "נותרו לי 15 שעות", סיפרה, "אבל באותו רגע ידעתי שנעשה את זה".

נייאד מתבשמת מהצלחתה אצל אלן דג'נרס. השחיינית אף זכתה למסר מאובמה, הזמנות לנאומים, והחלה לפנטז על מופע יחיד בברודוויי צילום: רויטרס

לקראת השעה 14:00, נייאד הגיעה לחוף. ההיסטוריה שעשתה נמדדה ב־52:54:18 שעות. מאות אנשים קיבלו את פניה בקי ווסט. לפני שפונתה לבית חולים, היא אילתרה נאום: "אתה לעולם לא מבוגר מדי לרדוף אחר חלומותיך. אף פעם אסור לוותר".

בימים הבאים, התבשמה נייאד מהצלחתה. היא זכתה למסר מברך בטוויטר מהנשיא ברק אובמה והוזמנה לשלל תכניות אירוח. מספר ההזמנות לנאומיה האמיר. היא החלה לפנטז על מופע יחיד בברודוויי ועל מקום בריאליטי "רוקדים עם כוכבים". אחרי הכל, כוכבת.

במקביל, נוצר זרם של מפקפקים, בעיקר עמיתים. החשדות לא נוגעים בשאלה אם השלימה את המסלול, אלא כיצד. בהיעדר גוף מארגן בינלאומי לענף הנישתי, החוקים משתנים בין משחים באתרים שונים ומבוססים חלקית על קונצנזוס בין השחיינים. נייאד טוענת כי שחתה לפי "חוקי פלורידה סטרייטס", שנכתבו עבורה במיוחד למשחה הזה על ידי סטיבן מונאטונס, מומחה העומד בראש היכל התהילה של השחייה המרתונית. לדבריה, כראשונה שמשלימה את קובה־פלורידה ללא כלוב, הדרך שעשתה זאת קובעת את חוקי הבסיס מעתה.

בקהילת השחייה המרתונית הקטנה אך נמרצת לא שמעו על חוקי פלורידה סטרייטס. מה שהם יודעים זה שבלילות שחתה נייאד לבושה בחליפה מיוחדת ועטתה מסכת סיליקון כדי להימנע מצריבות מדוזה. שחיינים מציינים כי בצליחת תעלת למאנש, למשל, שימוש בחליפה אסור. קיים היבט נוסף: במשחה כזה, אסור לשחיין להיאחז בסירה שתקדם אותו או ליהנות מסיוע בציפה. אסור לגעת בו. אנשי הצוות של נייאד נגעו בה בעת לבישת החליפה כשעזרו לה להדק את הכפפות והנעליים. נייאד מבהירה שהחליפה נועדה לשמור על חייה. ללבוש אותה לגמרי לבד, טענה, זה בלתי אפשרי.

"אם מישהו נוגע בך ויש אפילו תזוזה קלה של הסירה, את נגררת", אומרת מארסי מקדונלד, שבחודש שעבר צלחה את תעלת למאנש בפעם ה־14, "אם הייתי הולכת על שיא כזה, לא הייתי מסתכנת. הייתי חושבת על משהו שאוכל לעשות בעצמי. אני לא רוצה להפיל את דיאנה, רק לשים אותה בקטגוריה אחרת". כלומר: השלימה את המשחה בלי כלוב, אך עם חליפה ומסכה, אולי גם סיוע.

דיאנה נייאד מסכמת את המסע המפרך

טענה נוספת נוגעת למהירות. בחלק גדול מהמסלול שחתה נייאד בקצב של 2.4 קמ"ש, אך הנתונים מעלים שלמשך כמה שעות הכפילה את מהירותה. לדברי אנשיה, היא נהנתה מזרם חזק. מומחים בתחום תומכים בדבריהם, לפי נתוני הים, אם כי מציינים שנדיר לתפוס זרם כזה. נטען גם שרופאיה אמרו שלא אכלה במשך שבע שעות רצופות, דבר חשוד. לדבריה, מדובר פשוט באי הבנה.

את הדברים האלה, ואחרים, אמרה נייאד בשיחת ועידה שניהלה דרך האינטרנט עם חצי תריסר מעמיתיה, כמה ימים אחרי המשחה. היא וצוותה הבטיחו לפרסם את כל הנתונים ולבקש מהמשקיפים שליוו אותה להשיב לשאלות. שומעיה יצאו מרוצים יותר ופחות. אוון מוריסון, שחיין ומייסד פורום גדול בתחום באינטרנט, אמר ש"זה היה צעד ראשון נהדר".

כנראה שיהיו כאלה שלעולם לא ישתכנעו. "ייתכן שסיווג השיא שלה לא ייפתר", מודה מונאטונס. נייאד, בכל מקרה, אומרת שסיימה עם הים. בחודש הבא היא תשחה יומיים רצופים בבריכה בניו יורק כדי לגייס כסף לנפגעי סופת סנדי. "זו בריכה נחמדה, בלי גלים, בלי מדוזות, בלי מחלת ים", אמרה, "48 השעות הללו אמורות להיות קלי קלות".

14 מתוך 14 |
1 מתוך 14 |
2 מתוך 14 |

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ