מו פארה נמצא על המסלול הנכון

לרגל פרסום האוטוביוגרפיה שלו מדבר הרץ הבריטי על הילדות בסומליה, קשיי ההגירה, הדיאטה הקפדנית והעימותים עם התקשורת

טים ג'ונז, גרדיאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טים ג'ונז, גרדיאן

באמצע הדרך, אנחנו צמודים. אני מזנק טוב יותר, אבל מו פארה – הידוע בסיומת מצוינת – נותר דבוק לכתפי. אני מתחיל לתהות אם הניסיון לאתגר בריצה את האלוף האולימפי ואלוף העולם יתגלה כמביך. אבל אז, פחות מ־50 מטר לסיום, משהו מהמם קורה. פארה מאבד קצב בדיוק כשאני מעלה הילוך. אני חוצה את קו הסיום שלוש שניות לפניו.

"לא יכול להיות, ניצחת אותי!", גונח פארה במבט מיואש, ומוסיף: "התאמנת בעבר, רואים". הוא סוגר את האפליקציה לריצת 100 מטר באמצעות האצבעות ומחליק את האייפון לאורך השולחן. "בכל מקרה, התחלת לפני אקדח הזינוק".

לא מפתיע לגלות שפארה אינו אוהב לסיים שני. האוטוביוגרפיה שלו, "שתי שאיפות" (Twin Ambitions), מציירת חיים שנשלטו על ידי ניצחונות במירוצים – מקביעת שיאים אירופיים לזהב הכפול המפורסם בלונדון 2012. ואולם, המירוצים המתוארים בחדות הרבה ביותר הם אלו בהם לא ניצח. תחרויות כמו 10,000 מטר באליפות העולם 2011, כשאיברהים ג'יילן האתיופי עקף אותו בישורת האחרונה. או אליפות אירופה 2006, כשאיבד את הזהב על פחות מעשירית השנייה. ללא ההפסדים, והליכי הלימוד שגררו, פארה לבטח לא היה זוכה להישגיו המאוחרים יותר.

פארה בעיצומו של מובוט. "אתה נמצא בארוחת ערב ומישהו מבקש צילום. אתה חושב 'לפחות תן לי לסיים את האוכל'"צילום: רויטרס

לפני פגישתנו, אני חושש שפארה יהיה דיפלומטי עד תפל. אחרי הכל, מלבד קטטה בחג המולד עם אדם שחסם את דרכו בזמן ריצת אימונים, אין בספר מלה רעה על איש. היום, למרבה השמחה, הדיפלומטיה נותרה על קו הזינוק. הוא מודה בחופשיות שיש זמנים בהם אינם רוצה לבצע עוד "מובוט" – פוזת הניצחון המפורסמת שלו. "אתה נמצא בארוחת ערב ומישהו מבקש צילום. אתה חושב 'לפחות תן לי לסיים את האוכל'". לפני שאני מספיק, הוא מציין את העיתון "דיילי מייל" גבוה ברשימת המעצבנים.

"הם ממש מרגיזים אותי", הוא מדגיש, ונזכר לבדוק: "אתה לא עובד שם, נכון? אה, טוב. הם שקרנים, כותבים כל כך הרבה דברים שאינם נכונים. וחוסר הכבוד שלהם הופך אישי. כותבים על המשפחה שלך". דוגמה כזו היא הפרסום שהוא מנצל כלכלית את הצלחתו לפקודת – כפי שהעיתון הגדיר זאת – "אשתו השאפתנית מאוד". מקרה נוסף, עוד לפני המשחקים, נגע בביקורת על "הבריטים המלאכותיים" שמייצגים את הממלכה. "זו אמירה חסרת היגיון", קובע פארה, "כאן גדלתי ואני גאה לייצג את ארצי ומרגיש יותר בריטי מכל אחד אחר".

גרועה מכל היתה הפעם ש"המייל" שלח עיתונאים לסומליה לאתר את אחיו התאום ולשכנע אותו למכור את סיפורו. "הם ניסו להונות אותו", טוען פארה, "הוא לא מדבר אנגלית והם ניסו לגרום לו לחתום על חוזה". פארה אומר שהתקרית הלחיצה אותו כל כך, עד שהפריעה להכנותיו לגמר האולימפי ב־5,000 מטר.

צפייה בניצחונו האולימפי ב־10,000 מטר מעירה מחדש את כל הרגשות של אותה שבת: המתח, התרוממות הרוח, ואז החשש שפארה – שהתמוטט על המסלול – עומד לגלגל את ראשו אל כתם הרוק של עמיתו גיילן ראפ. "כן, אני יודע, הייתי כל כך קרוב!", מחייך פארה, עיניו מתרחבות, "גיילן פשוט עשה 'פפככטטט' על המסלול והתגלגלתי לכיוון של זה".

צפו בניצחונות של פארה בלונדון 2012:

פארה טוען שסיכם עם אשתו ההרה טניה כי במידה שיחלו צירי הלידה, היא תסתיר ממנו את החדשות כדי שיתרכז בגמר. בפועל, התאומות יצאו לאוויר העולם בהמשך החודש. לדבריו, הרחבת המשפחה היתה תחושה טובה יותר מהזכייה בזהב האולימפי, ושחיי המשפחה עזרו להשאירו עם רגליים על הקרקע. כך גם העובדה שלא מזהים אותו בצד האחר של האוקיינוס האטלנטי. "אני יכול להסתובב עירום ואיש לא יזהה אותי". אחרי ניצחונו בחצי המרתון בניו אורלינס, מגיש בתחנה אמריקאית שאל אותו אם רץ אי פעם.

פארה רגיל למכשולים. הוא התקשה בבית הספר בגלל דיסלקציה, אך סבור שהדבר דחף אותו להיות פעיל יותר. "תמיד ידעתי שלא אוכל לעבוד במשרד". כשהיגר מסומליה לאנגליה בגיל 8, בקושי דיבר אנגלית. למזלו, הוא אומר, האתלטיקה השאירה אותו במסלול הנכון. "אחרת הייתי יכול להסתבך עם החוק. קל לתמרן אותי. רבים הלכו בנתיב הזה והגיעו לכלא. זו לא היתה שכונת יוקרה".

מאוחר יותר התגייס לצבא – זו נראתה הדרך הטובה ביותר להרוויח כסף ובמקביל להמשיך לרוץ. רק שיחה מקרית עם מאמן הסבולת של איגוד האתלטיקה הובילה לשינוי. "לא רציתי לעבוד במקדונלדס כל חיי. לא חשבתי להילחם או משהו כזה, זה פשוט היה דבר מגניב בזמנו". תקופתו באוניברסיטת סנט מארי, בה קיבל מלגה והתאמן, היתה שונה ממה שהייתם מצפים מאתלט בכיר. חדרו הפך למרכז המסיבות של האוניברסיטה. ולגבי הדיאטה שלו... "נהגתי לקנות ארוחות מוכנות שמחממים במיקרוגל. כנראה שאכלתי כל כך הרבה בשר סוס – אולי זו הסיבה שבעבר לא רצתי ברמה כזו".

רק בשנות העשרים לחייו הבין שכדי להתחרות עם הרצים הבכירים מקניה ומאתיופיה, עליו להתאמן איתם ולחקות את מסירותם הנזירית כמעט לספורט: שינה מוקדמת, מנוחה אחר הצהריים, סרוב לבילוי שאינו צפייה בריצות קודמות ובניתוח החלטות טקטיות. לבסוף עבר לקניה, שם המקומיים קראו לעברו "מ'זונגו!" (אדם לבן). מסעו למקום בו הוא נמצא היום כלל את העברת משפחתו לפורטלנד, כדי שיוכל לעבוד עם המאמן המפורסם אלברטו סלאזאר, ותכנית אימונים אינטנסיבית בגבהים.

הבדידות שחווה – הוא דיבר על כך שהתאומות אינן מזהות אותו – לצד המשטר הקפדני של חייו מספיקים כדי לגרום לכל אחד לתהות כיצד ומדוע הוא עושה זאת. בוודאי יש ימים בהם הוא מתעורר, חושב "לעזאזל עם זה" ובולס עוגה. "אה, אני נהנה השבוע", הוא אומר, במבט מבויש מעט, "בשבועיים האחרונים אני בחופש והשתחררתי – ממתקים, מקדונלדס, ברגר קינג, הכל. פיצה עם עוף בברביקיו. משקל גופי עלה מ־54 לכ־60".

יעדו הגדול הבא הוא לנצח במרתון לונדון, הישג אליו חותר פארה בעזרת נעל "סודית ביותר" שעוצבה עבורו על ידי "נייקי" בעלות של מיליון דולר, לפי טענות. הוא יודע שיצטרך לשרוף את ההמבורגרים האלה ולהתרכז מחדש. מי שהתרגל לסיים ראשון, לעולם לא ירצה לחזור למקום השני.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ