שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר

חלפו מעל 150 שנה מאז קפיצת הסקי המתועדת הראשונה של אשה, אינגריד אולאבסדוטיר ווסטבי הנורווגית ב־1862. משחקי החורף האולימפיים מציינים עתה בסוצ'י תשעה עשורים, מאז 1924. פרקי הזמן הללו רק מדגישים את גודל הרגע עבור 30 הנשים שיעלו הערב על הגבעה באתר "רוסקי גורקי". לראשונה יחברו שני הגורמים הללו - קפיצות סקי לנשים והאולימפיאדה. "עבדתי הרבה זמן כדי להיות כאן ואיני יכולה לחכות עד שנראה לכולם את הספורט שלנו", מצהירה לינדסי ואן האמריקאית, "נדרשו לנו 90 שנה לקבל הזדמנות, אז תראו אותנו".

ובאמת, תראו אותן. לא רק כדי להעריך את איכויותיהן הספורטיביות, אלא גם להריע למאבקן ולניצחונן, ובמקביל לבוז לרשויות הספורט שעדיין מתעקשות לא להעניק לנשים הזדמנות שווה ומשקיעות את זמנן בתירוצים מקוריים יותר ופחות. הן כבר שמעו את כולם. במשך עשרות שנים היו קפיצות הסקי ענף כמעט סגור. באולימפיאדת החורף התחרו גברים בלבד כבר מהמשחקים הראשונים, וגם אליפויות העולם וסבב גביע העולם יועדו רק להם. המאבק הגדול החל בסוף המאה הקודמת, כשנשים שהתלהבו מהענף ולקחו בו חלק מאסו בחוסר השוויון וההזדמנויות.

אמנם הוועד האולימפי הבינלאומי קבע בתחילת שנות ה־90' כי כל ספורט שמצורף לאולימפיאדה חייב להיות פתוח לגברים ולנשים, אך פסח על ענפים שכבר היו חלק מהתחרויות. פעמיים פנו הנשים לוועד האולימפי בניסיון לצרפן למשחקים, פעמיים נדחו.

קופצות בסוצ'י. בדרך הארוכה מדי אל המשחקים, נותרו רבות שכבר סיימו את הקריירה או התייאשו ופרשוצילום: רויטרס

ז'אק רוג, נשיא הוועד האולימפי עד לשנה שעברה, טען כי פשוט אין מתחרות ברמה טובה מספיק ושאין להן מספיק תחרויות עולמיות כדי להצדיק את צירופן - מלכוד קלאסי. אחרים היסוו זאת בחשש לבריאותן. ג'יאנפרנקו קספר, נשיא התאחדות הסקי הבינלאומית (FIS), אמר ב־2005 כי "המקצוע לא נראה הולם לנשים מנקודת מבט רפואית". ההסבר המקורי ביותר נבע מאמונה מטופשת כי כל הנחיתות עלולות לפגום במערכת הרבייה הנשית.

זהו הטיעון שיוציא מדעתה כל קופצת, לרבות ואן. "איברי עשיית התינוקות שלי נמצאים בפנים", הזכירה אשתקד בראיון ל־NBC, "בזמן שהאיבר של הגברים נמצא בחוץ. אם זה לא בטוח עבורי לקפוץ כי הרחם שלי ייפול, מה בנוגע לאיבר שנמצא מחוץ לגוף?".

אין מה לעשות, הבעיה היתה באיבר אחר - הראש. אפילו אביה של הקופצת ג'סיקה ג'רום, פיטר, לא רצה שתעסוק בספורט הזה כאשר התלהבה ממנו בגיל שבע. אלא שפיטר גם היה זה שהשתכנע ואף הקים ב־2003 את מה שהפך לימים לאיגוד קפיצות הסקי לנשים של ארצות הברית והוביל את המאבק.

לאט לאט, בעזרת כספים שגויסו, נשא המאבק פרי. ב־2004 זכו הנשים לסבב משלהן בדרג קונטיננטל, שנמצא דרגה מתחת לגביע העולם. 2009 התגלתה כשנה משמעותית: מעבר להופעתן הראשונה באליפות העולם, הדגישו הנשים את נחישותן להגיע גם לאולימפיאדה. 15 מהן תבעו את מארגני המשחקים בוונקובר 2010 בדרישה להתיר להן להתחרות. בית המשפט הביע אהדה למצבן, אבל הבהיר שהסמכות אינה בידי המארגנים. למרות שהרבה דמעות זלגו מחוץ לכתלי בית המשפט באותו יום, סבורה קרלה קק, קופצת לשעבר ואחת מהתובעות, שהעתירה היוותה הדחיפה האחרונה לה נזקק הוועד האולימפי - באפריל 2011, אושר סוף סוף צירופן למשחקים.

שרה טקנאשי רוצה להיות ראשונה בין שוות:


30 נשים יתחרו היום במוקדמות ובגמר. כמה מהן, לרבות ואן, היו בין התובעות ב־2009. על הדרך, נותרו רבות מאחור - קופצות שהתבגרו ופרשו, אחרות שהתייאשו ונטשו. כל זאת, מבלי להגיע לבמות הגדולות. "חששתי שזה לא יקרה עד שאפרוש, וזה למרבה הצער מה שקרה לדור הקודם", אומרת ג'רום. ואן בת ה־29, שבעצמה פרשה ושבה, מצהירה: "רוב הקריירה לא הייתי מסופקת רגשית. את נמצאת בשולי הספורט שלך. איני רואה בעצמי חלוצה, אלא ספורטאית מבוגרת יותר שנאלצה לעבור את כל זה. זכיתי לראות את הענף מגיע מכלום למקום בו הוא נמצא עכשיו".

חילוץ הנשים מהמלכוד דרך צירופן לתחרויות הגדולות ביותר מתבטא בהתקדמות הענף. בפתיחת העונה בסבב גביע העולם התחרו בלילהאמר 70 קופצות מ־15 מדינות, מספרי שיא. הפיכתן לספורטאיות אולימפיות מתבטאת בתקציבים ובתנאי אימון משופרים, אחרי שרק לפני מספר שנים הפסיק איגוד הסקי האמריקאי את המימון לקופצות שלו.

"מאז אליפות העולם הראשונה ב־2009 אפילו לא תזהו את הענף", אומר קרטיס ליון, מנהל הביצועים באיגוד הקפיצות של קנדה, "כל המדינות הופכות רציניות הרבה יותר ברגע שהמשחקים מעורבים". חברות מסחריות שמספקות לקופצות ציוד סיפרו ל"בלומברג" שהעסק לא כלכלי, אבל הן עושות זאת למען פרסום המותג. בקיצור, זה טוב לכולם - ולכולן.

טוב, אולי לא לכולם. השוויון עדיין לא מלא. הנשים יתחרו בסוצ'י רק בגבעה הרגילה, בזמן שלגברים יש גם תחרות בגבעה הגדולה ותחרות קבוצתית. כנראה שיידרש עוד זמן להתגבר גם על כל הדעות הקדומות. אלכסנדר ארפייב, מאמן קפיצות רוסי, הצהיר בחודש שעבר בעיתון "איזווסטיה" כי "אם היתה לי בת לא הייתי מרשה לה לקפוץ. זה קשה מדי. אם גבר ייפצע קשה זה לא קטלני, אבל אשה עלולה להיפגע הרבה יותר קשה. לנשים יש ייעוד אחר: לגדל ילדים, עבודות בית, ליצור בית למשפחה".

לינדסי ואן. "זכיתי לראות את הענף מגיע מכלום למקום בו הוא נמצא עכשיו". חילוץ צילום: אי–פי

הסיכון קיים, כמובן - ואן מספרת על שישה ניתוחים שעברה - אך זה נכון גם לגברים ולענפים נוספים. למעשה, מבנה הגוף הנשי טוב לאווירודינמיקה הנדרשת בענף, שמוכרע דרך שילוב של אורך הקפיצה וניקוד על סגנון. "ביזנס אינסיידר" בחן את התחרות בלילהאמר העונה ומצא ש־20 הגברים המובילים קפצו בממוצע ל־96.15 מטר, בעוד הנשים הגיעו ל־95.30. שרה טקנאשי, היפנית בת ה־17, ניפקה קפיצה שהיתה מציבה אותה שנייה בדרוג משותף, כשלפניה רק גרגור שליירנזאואר.

טקנאשי - 1.50 מטר ו־43 ק"ג בלבד - היא פייבוריטית לוהטת היום, אחרי שניצחה העונה בעשר מ־13 תחרויות סבב גביע העולם. על הגבעה, בין השאר, יהיו גם האמריקאיות ואן, ג'רום ושרה הנדריקסון, שרק באוגוסט נותחה ברצועה הצולבת. "יכולתי לוותר בקלות על האולימפיאדה, אבל זה החלום שלי", הצהירה.

הוא משותף לרבים ולרבות - שעתה יכולות להגשימו. "קהילת הקפיצה הנשית התחזקה והתחזקה. אנחנו מרוצות מזה כרגע, אבל מקוות ליותר", מצהירה הקופצת הקנדית אצוקו טנאקה, "אנחנו מוכנות להראות לכולם מה יש לנו להציע".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ