מייקל פינדה והחומר המסתורי: סיפורו של השחקן הטיפש בעולם

מייקל פינדה יכול היה להיחשב לנוכל, אם רק היה חכם יותר. ג'יאנקרלו סטאנטון תקוע בקבוצה שלא תגיע לכלום, אז הוא מכוון הכי רחוק

ניר צדוק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

1. אם מייקל פינדה הוא לא הנוכל הגדול מכולם, הוא לבטח הטיפש המושלם. במשחק מול בוסטון לפני שבועיים הגיש הפיצ'ר של היאנקיס את ארבעת האיניניגים הראשונים כשעל כף ידו מרוח חומר חום בלתי מזוהה. החוקה אוסרת על כך במפורש, העונש הוא הרחקה מיידית מהמשחק. כשאנשי הרשת המשדרת את משחקי הרד סוקס דיווחו על כך לספסל הקבוצה, כבר היה מאוחר מדי ליידע את השופט - פינדה דאג לשטוף את ידיו, הגיש שני אינינגים נוספים בידיים נקיות ורשם את ניצחונו הראשון העונה. לאחר המשחק הכחיש שהחומר המדובר הוא שרף אורנים, המיטיב את האחיזה בכדור, וטען שמדובר בחול שאסף מסביבות התלולית כדי להילחם בנטייתו להזעת יתר. 

וכאן מסתבכת עלילת פרק הספורט המיוחד של "הפושעים הטיפשים בעולם". לפנות בוקר, שוב מול בוסטון, גילה פינדה שיש דברים שאפשר לחמוק מהם פעם אחת, אבל לא פעמיים. באמצע ניסיון החבטה של גריידי סייזמור במהלך האינינג השני, ניגש ג'ו פארל, מאמן בוסטון, אל גארי דייויס, השופט הראשי, וביקש ממנו לבחון את מה שהוא זיהה כחומר חום המרוח על צווארו של המגיש. כן, פינדה החליט "להסתיר" את החומר האסור באחד המקומות הגלויים היחידים בגופו של שחקן במדים.

אוהדי בוסטון עשו מהסיטואציה מטעמים. משהבינו את הסיבה לצעדתו של השופט לתלולית, מחאו כפיים בהתלהבות כמי שהזדמן להם לצפות, ובחינם, בהוצאה להורג ספורטיבית. על פניו של פינדה התפשטה הבעה שאין לטעות בה, מעין שילוב של פחד מהצפוי לו ומבוכה השמורה למי שנתפס בקלקלתו. שחקני קבוצתו החלו מתאספים סביבו - חלקם מגלים לויאליות לחבר במצוקה, אחרים באמת ובתמים משוכנעים בחפותו, ולו רק משום שהתקשו להאמין שמישהו מסוגל להיות מספיק מטומטם בשביל לחזור בשנית על אותה תרמית. פינדה הושיט את ידו הימנית לשופט, הגיש גם את הכפפה לבדיקה, ובלבו תחינה להתערבות חיצונית שתציל אותו. כל אותו הזמן ידע היטב שהראייה המפלילה לא נמצאת על ידיו אלא על צווארו, המקום אליו שלח את אצבעותיו לפני כל הגשה. הלב דפק. הראש אמר "מה עשית?". אם אפשר, היה בורח חזרה לרפובליקה הדומיניקנית, המקום אותו עזב בגיל 17 בדרך לעתיד טוב יותר.

מייקל פינדה, משמאל, לאחר שהורחק מהמשחק. החומר המדובר עדיין על צווארוצילום: אי-פי

לאחר שלא מצא ראיה מפלילה בכפות ידיו, ביקש דייויס מפינדה להסתובב במקומו, אקט משפיל לכשעצמו, ובחן אותו באופן דומה לרופא שניתח את כתף ימין של המגיש לפני קרוב לשנתיים. הפציעה גרמה לפינדה להחמיץ את שתי העונות האחרונות. זה דבר אחד להפסיד משחקים כשאין ברירה, ואחר לגמרי כשאתה מעולל זאת לעצמך. לבסוף, בזכות הטקסטורה השונה של החומר, מצא דייויס את האקדח המעשן, שלח אצבע וקירב לאפו. משסיים, הפנה אחת אחרת לכיוון היציע, הסימן המוסכם להרחקה. באיחור של שבועיים, פינדה קיבל את המגיע לו. "הייתה לו בעיה לאחוז בכדור, אבל לא ידענו שהוא השתמש בשרף אורנים", אמר מאמן היאנקיס, ג'ו ג'ירארדי. הג'נרל-מנג'ר, בריאן קשמן, היה נחרץ הרבה יותר. "אנחנו מתביישים כאירגון. אסור היה לו לקבל אישור לעלות כך למגרש".

מהיום שבו יש חוקים, יש מי שיחפש להפר אותם. בעבר ירקו טבק על הכדור, כיום עושים זאת בדרכים אחרות. קליי בוכהולץ מהרד סוקס עשה דבר דומה במאי שעבר. יש האומרים שחברו לקבוצה, ג'ון לסטר, הגדיל לעשות כשחזר שוב ושוב לנקודה בהירה ומחשידה בכפפתו במהלך המשחק הראשון של הוורלד סיריס. פינדה לא הראשון וגם לא האחרון - הוא פשוט המגוחך מכולם. "מקובל לגמרי שבלילה קר כמו זה אתה מנסה לשפר את האחיזה שלך", אמר פארל, "אבל כשזה כל כך בולט...מישהו חייב להגיד משהו". רצה לומר - אם כבר להשתין, לפחות לא מהמקפצה.

הנסיבות מקלות - אחרי היעדרות כה ארוכה, פינדה היה מוכן לעשות כל דבר בכדי לזכות ביתרון, ולו הקל ביותר, על יריביו. מבחינתו, זה כמעט מגיע לו בדין - העולם שבחוץ לא כל כך. "עשיתי זאת על דעת עצמי, כן...", הודה - וכאן משתלבות הלמות התופים - "השתמשתי בשרף אורנים".

2. חם. יש הרבה דברים שאפשר לעשות כשהשם שלך הוא ג'יאנקרלו סטאנטון, אך הכרח כי כולם ילוו בפרסום. אחרי הכל, לא קוראים לך כך כדי שאף אחד ידע. יכול היה לעסוק בפיסול, קולנוע או אמנות מודרנית, אך יצא שהדבר שג'יאנקרלו סטאנטון עושה הכי טוב הוא לעמוד על הצלחת, לאחוז במחבט, לנעוץ מבט מתגרה בפיצ'ר ולהמתין להגשה המושלמת. הכוח אצלו, והוא שומר לעצמו את הזכות לחכות לרגע הנכון לשחרר אותו. כשיגיע, זה יגמר בדיוק כפי שנגמר בפעם הקודמת.

במהלך ארבע השנים שחלפו מאז ערך את הופעת הבכורה במדי המרלינס, הצליח ג'יאנקרלו סטאנטון לחצוב מגופו - 198 סנטימטר ו-109 ק"ג שהועלו על נס בגיליון הגוף של מגזין ESPN - את הכישרון להטיס את הכדור רחוק מכל שחקן אחר. "כוח טהור", תיאר זאת חברו לקבוצה, סקוט בייקר, "והוא אפילו לא התחיל לגרד את קצה היכולת שלו". סך הפעולות שמרכיבות את אותה יכולת - מוח משחרר פקודה שמניעה את הרגליים, הגב והזרועות, ובינגו - לא שונה ממה שמאפשר למכונאי רכב להחליף מנוע. הרפטטיביות של ג'יאנקרלו סטאנטון – הכדור תמיד נזרק מאותה נקודה ונוחת בנקודה רחוקה יותר - לא עוזרת לתפוש את הקסם החמקמק שלו בשונה מזה של מיגל קבררה או פדרו אלווארס. בכדי להבדיל בינו לבין אחרים, ועל ידי כך לאפשר לו להתקיים בנפרד מהם, מקפיד העולם שסביבו להעניק משמעות נפרדת, גם אם אזוטרית, לכל חבטה וחבטה.

ג'יאנקרלו סטאנטון. מחכה לרגע הנכוןצילום: USA TODAY

כך, לדוגמה, גילתה בדיקה כי ההום ראן שחבט מול וושינגטון היה הרחוק ביותר שהרשה סטיבן שטרסבורג בחייו. פעם אחרת סיפרו לו שזה עתה חבט להום ראן המפלצתי ביותר בתולדות המרלינס פארק. מקום הנחיתה - הבר של באדוויזר, 484 רגל מנקודת השיגור - היה כה יוצא דופן, עד שהוליד השוואה להום ראן מיתולוגי של מיקי מנטל ב-1953.

במובן מסוים, שבירת השיא של מגרשה הביתי של מיאמי, מקום שעומד על תלו שנתיים בלבד, רק מגמדת את יכולתו של ג'יאנקרלו סטאנטון. אחרי הכל, הוא לא אשם שלא בנו אותו מוקדם יותר. לשמחתו, נכונו לו עוד ניסיונות חבטה רבים בריגלי פילד, המגרש הביתי של הקאבס שמציינים מאה ליסודה של קתדרלת המפסידנים הגדולה, ובאכסניות מיתולוגיות נוספות. בכוחו להכניס קצת צבע למקומות שעדיין חוגגים חבטות בשחור-לבן.

27 הרצים שהכניס הביתה, יותר מכל אחד בליגה, לא עוזרים להפוך את מיאמי למתחרה בבית המזרח של הנשיונל ליג, אך הריק שעוטף אותו - פרט למגישים הצעירים, חוסה פרננדס והנדרסון אלווארס - רק מאדיר את יכולתו. לעיתים נדמה כי המרלינס מחזיקים גם בשחקנים נוספים - שחקני בסיס ראשון, תופסים ומגישים מחליפים - פשוט בגלל שחייבים. אם אפשר, היו מציבים את האטרקציה המרכזית שלהם במרכזו של פארק ציבורי וגובים תשלום מהעוברים והשבים. "הפלא השמיני של העולם! בואו לראות את האיש שחובט כדור בייסבול אל החלל החיצון!", היו מפרסמים את ג'יאנקרלו סטאנטון כפי שעשו בימי הקרקסים הנודדים. לא ירחק היום ויעזוב את הסמטה הצדית של המייג'ור ליג למקום בו יכולתו תתורגם להישג ברמה הקבוצתית. גם במקרה הזה, הוא פשוט מחכה לרגע הנכון.


3. מתחמם. אם היה מדובר בכדורגלנים, אפשר היה לומר שאת מה שג'יאנקרלו סטאנטון עוד לא יודע, אלברט פוחולס כבר שכח. אחרי שנתיים מאכזבות באנהיים, ובדיוק כשחשבו שאין דרך בעולם בה יוכל להצדיק את השמונה שנותרו בחוזה על סך 240 מיליון דולר, הפסיק פוחולס לשכוח והתחיל להיזכר. שמונת ההום ראנים שהקדים לחבוט העונה (ראשון בליגה בקטגוריה) הם אולי בגדר סטיית תקן שטבעה להתיישר - בדיוק כמו אפריל השחון לפני שנתיים, אז לא העיף ולו כדור אחד אל היציעים - אך בזכותם הפך לחבר ה-26 במועדון ה-500 האקסקלוסיבי.

העונה שעברה הייתה הקשה בחייו. לחבוט כדור שנזרק לעברו במהירות של קרוב ל-160 קמ"ש נראתה לו משימה קלה בהרבה מאשר להכניס את כף רגלו השמאלית לתוך הנעל. "בכל פעם שצעדתי הרגשתי שהיא הולכת להתפוצץ", תיאר את הכאבים. סדרת פציעות - בראשן אחת טורדנית בעקב - גרמה לו להחמיץ 63 משחקים ולהעמיד את המספרים הנמוכים בקריירה שלו. הסמיכות בין השפל שחווה ב-2013 ליוקרה שהפכה מנת חלקו ביום שלישי בוושינגטון (שני הום ראנים בניצחון 2-7), נראית במבט ראשון כמו דרכו של המשחק לפצות את אחד מגיבוריו הגדולים. הרומנטיקה מפתה, אבל תחייתו אינה תוצר של איזון קוסמי, אלא משהו כמעט מדעי שניתן היה לחזות כבר באימוני האביב. פוחולס עבד קשה בחום של אריזונה לא כי החליט, ערב עונתו השלישית, שהגיע הזמן להצדיק את הכסף הרב ששולם עבורו. הוא עשה זאת פשוט משום שלראשונה מזה זמן רב, אף חלק בגופו לא מנע זאת ממנו.

24 שעות לפני שחבט את מספר 499 ו-500, סיים פוחולס משחק עם 0 מ-5. אין בכך כדי להטיל ספק בשאלה האם חזר להיות השחקן שהיה, אולי אף לחזק את הקביעה. כישלון כמקדם להצלחה הוא לא רק רעיון חינוכי, אלא גם מהותו של המשחק. אם זה נכון לרזולוציה של משחקים בודדים, אז כך גם לעונות שלמות, ועל כל 2013, בה חבט פוחולס ל-17 הום ראנים בלבד, יש גם 2014.

צפו בהום ראן ה-500 של אלברט פוחולס:


4. קר. ברייס הארפר סיים במקום הראשון בסקר שנערך בקרב שחקני הליגה. לצערו, השאלה שנשאלו חבריו למקצוע לא הייתה "מיהו שחקן השדה השמאלי הטובה בליגה?", אפילו לא "מיהו השחקן הצעיר הטוב ביותר?". הארפר, מסתבר, הוא השחקן הכי אוברייטד בליגה, לפחות לדעתם של אלו שאמורים לדעת יותר טוב מכולם. תוצאות הסקר שנערך בקרב ברייס הארפר - לא מעניין אותו מה אחרים חושבים.

כמו במקרה של השחקן שהגיע למקום השני, יאסייל פויג, הבחירה בהארפר מלמדת שכדי להיחשב לאוברייטד צריך קודם כל לדאוג לחלק של ה-"רייטד". כשאתה משחק בליגה הבכירה כבר בגיל 19 וחצי, שנתיים לאחר שנבחרת במקום הראשון בדראפט, אתה דן את עצמך לספקטרום בו אין מקום לגוונים של אפור - או שתהיה הכי טוב שאפשר, או שתהיה בזבוז מוחלט. בשבת החליט מאט וויליאמס, המנג'ר של וושינגטון, ללמד את הארפר שיעור בצניעות. וויליאמס אפשר לו להציץ לעולמם של 99 אחוז מהשחקנים - כולם מקצוענים, אך כאלו שהטבע לא חנן בחמשת הכלים האולטימטיביים של המשחק – והארפר נחרד. הם הממוצע של המשחק, ואין דבר ממוצע מהמחויבות לתת את כל מה שיש לך בכל רגע נתון. אחרת, מי יודע, עוד תמצא את עצמך משחק בפורטו-ריקו או ונצואלה.

ברייס הארפר, על הספסל. לא לכבודו של השחקן הכי אוברייטד בליגהצילום: אי-פי

באינינג השישי של משחק שיסתיים בהפסד 4-3 לסנט לואיס, גילה הארפר "חוסר יכולת לרוץ 90 רגל" - לשון ההסבר שניתן מאוחר יותר להחלטה להוציאו מהמשחק - לאחר שחבט כדור שטוח לעבר התלולית והתעקש לצעוד בעצלתיים לכיוון הבסיס הראשון. "אני והוא ערכנו הסכם בתחילת העונה", אמר וויליאמס, "ההסכם אומר שכאשר אנחנו משחקים את המשחק אנחנו נותנים מאה אחוז בכל מצב". כוכבים מסוגו של הארפר, לבטח אתלטיים כמוהו, יכולים לטפס על קירות כמו ספיידרמן בדרך לתפיסה שתסתיים בקליפ מהולל בספורטסנטר. הם עושים זאת משתי סיבות - משום שהם יכולים, ויותר מכך משום שהאחרים לא יכולים. לטובים שבהם יש חוש מפותח לדרמה, אבל בעיקר פילטר שמחלק את הפעולות הרבות שמרכיבות את המשחק לכאלו שלכבודם לבצע, ולכאלו שלא. הם ישקיעו את הכל בכדי לעשות את הבלתי שגרתי, אבל לא את המאמץ המינימאלי עבור היומיומי.

כאשר כוכב מצליח לשמור על האיזון העדין בין מה שהוא יכול להרשות לעצמו שלא לעשות לבין מה שיתר האנשים לא מסוגלים להשלים עמו – הוא חי בעושר, האוהדים באושר, וכולם הולכים הביתה מרוצים. כשמשהו משתבש, הוא מפנה את מקומו לפקיד בשם קווין פרנדסן. - אחד שחבט ל-14 הום ראנים בשמונה העונות האחרונות, 24 פחות מההספק של הארפר בשנתיים - ומספק חומר גלם למבקריו.

רצה הגורל, ודווקא ביום בו נבעט מהמגרש בעוון עצלנות מופגנות, הופיעה דמותו של הארפר על שער תכניית המשחק של הנשיונלס. הכותרת שניתנה לו - "Nothing but hustle". גם העורך, מסתבר, הוא קצת אוברייטד.

וזה מה שברייס הארפר מסוגל לעשות כשמתחשק לו:

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ