שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רצת מרתון התמוטטה, וזחלה לקו הסיום: זו לא גבורה, זו פורנוגרפיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אחד הרגעים הזכורים ביותר בהיסטוריה של הספורט הוא מרתון הנשים הראשון שנערך במשחקים האולימפיים, בלוס אנג'לס 1984. הרצה השווייצית גבריאלה אנדרסון־שייס ריגשה את העולם ונכנסה לדברי הימים כסמל לרוח האולימפית והאנושית לאחר שרצה את מאות המטרים האחרונים בעזרת כוח רצון בלבד, כשהיא סחוטה, גמורה, צולעת, חצי מפורקת ושלושת־רבעי מעולפת.

במקרה של אנדרסון־שייס, אפשר היה להתווכח אם המארגנים היו צריכים לתת לה להשלים את הריצה, אבל על מה שקרה אתמול (שני) במרתון של אוסטין, טקסס, לטעמי אין ויכוח. בווידאו (הלא קל) מן המירוץ, שאולי ברגע הראשון נראה כמו עוד סיפור הירואי, נגלית מציאות שחצתה את גבולות הסביר. על רקע דברי "העידוד" של הכרוז המקומי, הסיטואציה גובלת בריאליטי בזוי על גבול הפורנוגרפיה.

איבון נגטיץ', רצה קנייתית, הובילה את הריצה בבטחה, אבל הלכה ונחלשה בשני הקילומטרים האחרונים, הגיעה לאפיסת כוחות והתמוטטה על הכביש, 50–60 מטרים מקו הסיום. שאר המתחרות עקפו אותה, אך היא לא ויתרה ואחרי ששכבה דקה־שתיים על הכביש, החלה לזחול לקו הסיום. הקהל הריע לה, הצוות הרפואי הגיע עם כיסא גלגלים והשגיח עליה, אך לא עזר לה או טיפל בה משום שהיתה נפסלת. "תודה אלוהים, הצלחתי לחצות את קו הסיום", אמרה כשסיימה. אחרי שהתאוששה מעט סיפרה כי כלל אינה זוכרת את הקילומטרים האחרונים של הריצה.

מארגני המרתון אמנם העניקו לנגטיץ' מדליה מיוחדת על "הפגנת נחישות ואומץ", אך ייתכן כי טיפול רפואי מידי במקום היה מועיל לה יותר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ