יום הזיכרון

הענף שמתגייס להגן על מדינת ישראל

בר רהב ז"ל, שחקן נבחרת ישראל, ויתר על מעמד של ספורטאי מצטיין כדי להתגייס לשירות קרבי ונהרג במבצע "צוק איתן". הסיפור שלו הוא במידה לא מעטה הסיפור של הכדורמים בישראל, שהפך למעין בית חרושת לחיילים קרביים ביחידות העלית של צה"ל

עוזי דן
עוזי דן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בר רהב ז"ל (שני מימין). "היה ספורטאי שהבין כי בבריכה או על המגרש השחקנים בקבוצה הנגדית הם אמנם יריבים, אבל לא אויבים"צילום: עמוד הפייסבוק לזכרו של בר רהב ז"ל
עוזי דן
עוזי דן

"הוא לא היה מהבריונים הגדולים שמוטרפים על כושר, אלא משוגע לכדורמים. בגיל 16 כבר משכנו אותו לקבוצה הבוגרת, והוא היה שותף לאליפות. אמרנו לו 'בוא, אתה יכול לקבל ספורטאי מצטיין'. הוא הסכים אחרי מסע שכנועים. הגשתי אותו, הוא קיבל את ההמלצה של מאמן נבחרת ישראל, אבל אז התחרט. הוא בא אלי בעיניים מושפלות ואמר לי 'איתן, מצטער לאכזב אותך, אבל אני הולך לקרבי'. שום דבר לא עזר. האמת, לא הופתעתי. כמה שנים קודם לכן דודו, מורן בנימין, שעבורו היה קשה יותר לקבל את הספורטאי המצטיין, עשה אותו תרגיל. קיבל הכרה ואז התחרט מפני שהרגיש שהוא חייב ללכת לקרבי".

הדובר הוא איתן נפשי, יו"ר אגודת הכדורמים של קרית טבעון. הנער ששיחק אצלו בקבוצה והחליט לוותר על מעמד הספורטאי המצטיין כדי להתגייס הוא סג"מ בר רהב ז"ל, שחקן נבחרת ישראל בכדורמים, שנהרג ב־19 ביולי 2014 במבצע צוק איתן. צוער ההנדסה הקרבית בן ה־21 נפצע אנושות מטיל נ"ט שפגע ברכב של צוותו, ומת מפצעיו.

"לצד יכולת עבודת צוות, חברות, רעות והמון צניעות, מה שהכי איפיין את בר זה מצוינות והשאיפה לשלמות", סיפרה אמו נעמה על בנה, הבכור בין ארבעה בנים. רהב, שהיה גם צלם חובב והירבה לטייל ולבלות, נחשב לעילוי בבריכה. הוא לא היה רק ממושמע, חרוץ או חזק גופנית, אלא גם בעל זריקה מדויקת וכישרון גדול, שהביא אותו בגיל צעיר מאוד לקבוצה הבוגרת ולנבחרת הלאומית.

כפי שהסביר אביו, אפי, הוא גם ידע את מהותו האמיתית והיפה של הספורט: "בר היה ספורטאי שהבין כי בבריכה או על המגרש השחקנים בקבוצה הנגדית הם אמנם יריבים, אבל לא אויבים. כאשר הבקיע שער, הוא חגג בביישנות. בר ידע להפסיד, אך גם אהב לנצח, הוא לעולם לא שכח כי גאוות הניצחון של קבוצתך תמיד מלווה בתחושת החמצה של היריבה".

הסיפור של רהב הוא במידה לא מעטה הסיפור של הכדורמים בישראל ושל השחקנים שלו. ענף קטן, צנוע, שאנשיו הם מלח הארץ, ואשר הספורטאים בו — הניחנים בכושר גופני מעולה, כמובן — רוצים קודם כל לתרום למדינה בשירות קרבי ומשמעותי, הכי משמעותי שיש. "היה לי מקרה של בחור שהתקבל לקורס טיס, אבל פרש כי 'זה לא קרבי מספיק' לדבריו, והחליט כמו רבים אחרים ללכת למקומות כמו השייטת או סיירת מטכ"ל", מספר אחד ממאמני הכדורמים בארץ.

"מה שהכי איפיין את בר זה מצוינות והשאיפה לשלמות"צילום: עמוד הפייסבוק לזכרו של בר רהב ז"ל

לא מדובר במקרה בודד. זו לא תהיה הכללה או הפרזה לומר כי בשל זיהויו עם ההתיישבות העובדת, במיוחד באזורים כמו עמק יזרעאל (היכן שפועלות קבוצות כמו קרית טבעון וגוש זבולון) או עמק חפר (גבעת חיים), הפך ענף הכדורמים למעין בית חרושת לחיילים קרביים ביחידות העלית של צה"ל. "השילוב של כדורמים והתנועה הקיבוצית, העמק, יש לו אופי מיוחד", אומר נפשי, "סביבה שורשית, ערכית, מחוברת לצה"ל וליחידות הכי קרביות שלו. מאז שאני זוכר את עצמי — ואני בענף מעל 20 שנה, וגם הדורות הקודמים העידו על כך — שחקני הכדורמים אצלנו רצו לנצל את היכולת הגופנית שלהם לטובת שירות צבאי ממצה ככל האפשר".

הצדק עם נפשי, ולא רק לגבי השנים האחרונות. בכירי הענף לא רק שאינם "נלחמים" במוטיבציה הגדולה של השחקנים להתגייס ליחידות קרביות, אלא אפילו מעודדים אותה. רואי הסינג, לשעבר דובר איגוד הכדורמים, מספר כי בכל שנתון לא מעט שחקנים מתלבטים אם לקבל הכרה כספורטאי מצטיין ואת ההקלות הנלוות לכך, או להתנדב לשירות קרבי. מעל 90% בוחרים באפשרות השנייה, לרוב ביחידות המובחרות והטובות ביותר בצה"ל: סיירת מטכ"ל, שייטת 13, קורס טיס, קורס חובלים, 669 וכו'. באיגוד מעודדים את זה; הבחירה, טוענים שם, נמצאת בידי הספורטאי בלבד. אולי כאן גם טמון ההבדל מתחומים אחרים.

בעוד ספורטאים בני 18 ברמה נמוכה יחסית, בעיקר מענפים פופולריים, מקבלים תווית של מצטיין, משרתים שירות עורפי במקרה הטוב או שירות מדומה במקרים לא מעטים, בכדורמים לא אחת מוותרים על קריירה ספורטיבית לטובת שירות משמעותי ונתינה. אחד מהם, למשל, דווקא בחר להיות ספורטאי מצטיין. הוא קיבל הטבות מהצבא, עשה שירות צבאי במסלול נוח, אך חודש לפני שחרורו החליט ללכת לקורס טיס. הוא סיים אותו בהצלחה, והיום לצד תפקידו כקפטן אחת הקבוצות הוא משרת כטייס בקבע.

בר רהב ז"ל היה שחקן הכדורמים האחרון שנפל, אבל לא הראשון. איתן רותם ז"ל, בן גבעת חיים איחוד ששיחק בנבחרת ישראל לצד שירותו בחי"ר, נפל במלחמת לבנון הראשונה ב־1982; בני מייסנר, כישרון אדיר שכיכב בקרית טבעון ובנבחרת ישראל, בחר לוותר על התואר ספורטאי מצטיין, שירת בצנחנים, ונפל בשירות מילואים באינתיפאדה הראשונה ב־1989 בשכם; לירון לנג, גם הוא בן גבעת חיים איחוד, שאחיו בני לנג הוא מאמן נבחרות ישראל, היה שחקן מצטיין ונפל בלבנון ב־1995. זהו רק חלק מהרשימה, שנקווה כי רהב יהיה השם האחרון בה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ