שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

באמת אפשר להשתפר דרך הדראפט?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שיטת הדראפט הנהוגה בענפי הספורט המקצועניים בארצות הברית היא שיטה וותיקה, שאמורה להוסיף אלמנט של שוויוניות ותחרותיות בין הקבוצות השונות. הרעיון שביסודו של הדראפט הוא שהקבוצות החלשות ביותר בעונת המשחקים שחלפה יקבלו את האפשרות לבחור את הכישרונות המבטיחים ביותר מבין הספורטאים שעומדים להפוך משחקני מכללות בעלי סטטוס חובבני, לשחקנים מקצוענים. האיזון שהשיטה מבטיחה כביכול אמור למנוע חוסר תחרותיות ומונופול על הצלחה ספורטיבית, שיביא לירידה בעניין מקרב קהל הצרכנים, ובכך לפגיעה בהכנסות של בעלי הקבוצות והליגה. עם זאת, בחינה מדוקדקת של השיטה מעלה שאלות מעניינות לגבי חוקתיותה בשל המגבלות שהיא מטילה על חירויות הפרט של הספורטאים וגם בשל האופן בו השיטה מבטיחה, כביכול, תחרותיות לאורך זמן.

מראשית שנות ה-20 של המאה העשרים ולאורכה של המאה ערערו ספורטאים על המגבלות שהטילו הליגות המקצועניות בארצות הברית על חירויות הפרט השונות, ובית המשפט האמריקני נדרש להתערב ולהכריע לגבי החוקיות של המגבלות השונות. הבעייתיות הספציפית של שיטת הדראפט נובעת מכך שהיא מפקיעה מהפרט את הזכות לבחור למי הוא מעוניין להשכיר את שירותיו ובאילו תנאים, שהרי לשחקן הנבחר אין זכות סירוב לגבי היעד בו הוא אמור לשחק ולגבי תנאי העסקתו (בהקשר זה מעניין היה לראות את פרצופו העגום של ג'אליל אוקפור שנבחר במקום השלישי ע"י פילדלפיה).

אדם סילבר ושחקני דראפט 2015. בחינה מדוקדקת של השיטה מעלה שאלות מעניינות לגבי חוקתיותה בשל המגבלות שהיא מטילה על חירויות הפרט של הספורטאיםצילום: אי־פי

חוזים של שחקני שנה ראשונה הם בעלי תנאים מובנים ואין מקום למשא ומתן עליהם. השחקן מתחייב למועדון מסוים לשנתיים, בסיומם המועדון יכול להחליט אם הוא מאריך את חוזהו של השחקן או מוותר עליו. לשחקן, כאמור, אין יכולת תמרון מול המועדון ואין ביכולתו למקסם את כישרונו על מנת לתרגמו לסכומי כסף גדולים יותר מהמותרים בחוזה.

הצעד היחידי שבו יכול לנקוט שחקן במידה ואינו מעוניין לשחק עבור המועדון שבחר בו, הוא להודיע כי הוא מוותר על הזכות לשחק בליגה, להמתין שנה נוספת ולהירשם לדראפט הבא- צעד שיעלה לו באובדן הכנסה עתידית משמעותית בהעדר אלטרנטיבה מקצוענית אחרת בארצות הברית, ובלקיחת סיכון שיתויג כטראבל-מייקר שיוחרם על ידי יתר בעלי הקבוצות כעונש על סירובו.

סוגיה מעניינת נוספת היא עצם המגבלה על גיל הזכאות להרשמה לדראפט שעומד על 19 שנים ב-NBA ו-21 ב-NFL. סוגיה זו הגיעה לפתחם של בתי המשפט לאורך השנים, כשבמקרה האחרון שבהם בשנת 2004 נדחה העותר מוריס קלארט, שחקן פוטבול ממכללת אוהיו סטייט, שביקש להירשם לדראפט כבר בגיל 19. עתירתו נתקבלה בבית המשפט האזורי בתואנה שמגבלת הגיל מנוגדת לחוק שרמן, חוק אנטי-טראסט שנועד לאסור מגבלות על סחר הוגן.

שבועות ספורים לפני הדראפט ערער ה-NFL על הפסיקה, ובית המשפט לערעורים של הסבב השני (מדינות ניו יורק, קונטיקט וורמונט) פסק לטובת הליגה בתואנה שאין היא מפרה את חוק שרמן. פסק הדין קבע כי בשל אופייה הייחודי והבידורי של תעשיית הספורט, היא אינה נכללת בהגדרה הקלאסית של תעשייה מסורתית. בנוסף, הליגה מוגנת בגלל הסכמים קיבוציים שנחתמו מול ארגון השחקנים, הסכמים שחלים גם על העותר קלארט, למרות שלא היה חלק מהארגון בעת החתימה.

קארל אנתוני טאונס, הבחירה הראשונה בדראפט 2015. יעשה את מה שאיש לא עשה מאז טים דאנקן?צילום: רויטרס

הפרדוקס שבבסיס שיטת הדראפט הוא גדול. מצד אחד ניצבת תפישת "השוק החופשי" המקודשת, לפחות למראית עין, בארצות הברית (שהרי גם במדינה קפיטליסטית מובהקת כמו ארצות הברית השוק אינו באמת נטול כל רגולציה, ולמעשה הוא זוכה לכמות נכבדה מאוד של התערבות מצד הרשויות). מן הצד השני ניצבת הפגיעה בחירויות הפרט של הספורטאי לגבי חופש התעסוקה שלו אל מול מונופול ספורט מקצועני נטול תחרות.

נשאלת השאלה האם איתגור משפטי של חוקיות הדראפט עלול להביא לביטולו ולזעזוע יסודי של תעשיית הספורט האמריקני נוסח הפסיקה בעניינו של ז'אן מרק בוסמן באירופה? התשובה ככל הנראה שלילית. גם אם ימצא הספורטאי שיחליט לגייס משאבים חומריים וכוחות נפשיים למאבק משפטי ארוך שבמהלכו יהפוך לאויב הציבור מספר אחד, אין כלל הבטחה שבית המשפט העליון אכן יפסוק ששיטת הדראפט מנוגדת לחוקה שכן, למרות הסתירות העמוקות בו, הליגות המקצועניות מוגנות ע"י הסכמים קיבוציים עליהם חתומים ארגוני השחקנים אשר מעקרים במידה מסוימת את הטיעון המשפטי. עם זאת, ישנה אפשרות מאוד ריאלית שבית המשפט יטיל על הליגות לערוך שינויים מפליגים בשיטה, על מנת לצמצם את הפגיעה בחירויות השונות וליצור איזון הוגן יותר ביחס שבין הספורטאי למונופול הספורט.

ואם אמנם שיטת הדראפט אכן עומדת במבחן האתגר המשפטי, נשאלת השאלה האם השיטה אכן מבטיחה את עקרונות התחרותיות והשוויוניות? מחקרים שנעשו בשנים האחרונות טוענים כי התשובה לשאלה היא שלילית. למעשה, הדראפט מנציח במידה מסוימת נחשלות של מועדונים המתמכרים לאשליית הישועה דרך הדראפט.

שיטת ה"טנקינג" (Tanking), שבה מועדון לא ממש מתאמץ להעמיד קבוצה חזקה על המגרש בכדי לצבור כמה שיותר הפסדים ועקב כך לזכות במקום גבוה בהגרלת הדראפט הבאה, הפכה בשנים האחרונות לאסטרטגיה מובילה בקרב הקבוצות המנסות לבנות עצמן מחדש. אך עד כמה הבנייה מחדש דרך הדראפט מועילה? הנתונים מראים כי דראפט ה-NBA של שנת 1997, בו בחרה סן אנטוניו בטים דאנקן בבחירה הראשונה, היתה הפעם האחרונה בה מועדון זכה באליפות עם הבחירה הראשונה.

הקונספט של בנייה מחדש דרך בחירות דראפט הוא מפתה מאוד, אך לרוב אינו עומד במבחן המציאות. אמנם דרך הדראפט קבוצה יכולה לזכות בשירותיו של כשרון-על כמו לברון ג'יימס, אך אין זו ערובה להצלחה מיידית שתשנה את עתידו של המועדון מכיוון שמעבר להבשלה המקצועית שצריך לעבור שחקן צעיר, על המועדון לעשות עבודה של בנייה סביבו על מנת ליצור קבוצה מנצחת, תהליך שעלול לקחת שנים, כמו במקרה של מייקל ג'ורדן שזכה באליפות רק בעונתו השביעית בליגה.

פילדלפיה מציגה את היבוא החדש. הסיקסרס נמצאים במצב מוצהר של "בנייה מחדש" כבר מחצית עשורצילום: אי־פי

הקושי שבלחזות יכולת עתידית של ספורטאי מציב מכשול נוסף בפני מועדונים המחפשים לשנות את גורלם דרך בחירת דראפט. שיטות הסקאוטינג המודרניות אמנם כוללות ניתוחים סטטיסטיים מורכבים, מבחני אתלטיות ואף הכנת פרופילים פסיכולוגיים של המועמדים, אך גם לסקאוטים המוצלחים ביותר יש הטיות מקצועיות ששמות דגש דווקא על פרמטרים לא רלוונטיים כמו הופעות בטורניר הפיינל-פור של המכללות ופוגעות ביכולת לאתר כשרון שיצליח בליגה לאורך זמן. כולנו זוכרים את לברון ג'יימס ובלייק גריפין כבחירות מוצלחות, אך מה עם מייקל אלווקנדי, קוואמי בראון ודרקו מיליצ'יץ'?

למעשה, שיטת הטנקינג יוצרת מצב אבסורדי שבו מועדון מוותר על ההווה שלו ומנכר את קהל האוהדים שלו עבור ההתמכרות לפנטזיה. המקרה הבולט ביותר בהקשר זה הוא זה של פילדלפיה. הסיקסרס נמצאים במצב מוצהר של "בנייה מחדש" כבר מחצית עשור, ובינתיים כל מה שהם השיגו למרות בחירות הדראפט הגבוהות שלהם הוא מאגר כישרונות בוסרי שאינו מצליח לייצר שום הישג, בעוד המועדון ממשיך להיות תלוי במחזורי דראפט עתידיים שעלולים להיות חלשים מבחינת רמת הכישרון שהם מציעים.

הדראפט, שהפך למעין מופע ראווה נודד, מטפח תחושת הצלחה מיידית שלרוב היא שגויה. הקושי בניבוי הצלחה עתידית של ספורטאי מצביע כי יש לקחת את הדראפט והתחושה המשכרת של "משהו חדש מתחיל" שהוא נושא עימו בעירבון מוגבל, ובמקום זאת לשים את הדגש על בניית חזון מקצועי ממושך, עם מטרות ברורות וניהול מקצועי וחכם שמנסה להשיג הצלחה לאורך זמן, תוך כדי שילוב כישרונות צעירים באופן שלא יטיל את מלוא האחריות לשינוי עתיד המועדון על כתפיהם.

יוסי אדרי הוא מאסטרנט להיסטוריה אמריקנית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ