בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

10 קרבות האיגרוף הגדולים בהיסטוריה, חלק א'

האגרוף הבודד המפורסם ביותר, הולדתו של אלוף בלתי מנוצח והקרב שהרעיד את העולם. הקרבות שנכנסו לפנתיאון, פרק ראשון בסדרה

13תגובות
מוחמד עלי מול סוני ליסטון, 1964
Anonymous/אי־פי

10. רוקי מרציאנו נגד "ג'רזי" ג'ו וולקוט
"היד הימנית שלי היתה בתוך השמאלית שלו. היה לי מקום לחבוט. ליותר לא הייתי זקוק. שחררתי 'ימנית' והיא נחתה על צד לסתו. ברכיו פקו וסנטרו נשמט על חזהו, שעה שהתמוטט אל הקרשים. הרגשתי מהלומה זו עד לעקביי. מעולם לא היכיתי משהו חזק יותר". כך סיכם מי שלימים יהיה האלוף היחיד במשקל כבד שפרש בלתי מנוצח ואחד הגדולים שדרכו בזירה, את תולדותיו של האגרוף הבודד המפורסם בהיסטוריה.

זה קרה בליל ה-23 בספטמבר 1952 בפילדלפיה, במה שהיה קרב ההגנה השני בסך הכל של וולקוט. זה היה גם הלילה בו בן הסנדלר מברוקטון, שבכלל רצה להיות שחקן בייסבול, ענד לראשונה את החגורה אותה יישא בחן וטבעיות, ולא פחות מכך בכבוד ובצניעות, עד שיפרוש עוד שנים רבות וישאיר אותה לאחרים.

"במכה הזו היה כל כוח הגוף. רק דמפסי, בר (מקס בר) ולואיס יכלו לעשות זאת. ראיתי הרבה מתאגרפים בחיי, אך מעולם לא ראיתי שלומפר כמו 'רוקי'. היו לו שתי רגליים שמאליות והוא הפריע לעצמו", אמר צ'ארלי גולדמן, מנהל ותיק ועסקן אגרוף מניו יורק, שלקח את מרציאנו תחת חסותו כמה שנים קודם, אימן אותו, לימד אותו והרכיב בשבילו את הסגנון שיהיה כה מזוהה אתו – לרדת נמוך ככל האפשר, להחזיק לאחור את הימנית, להתקדם כל הזמן כדי לצמצמם את המרחק ולאפשר לימנית הקצרה אך הקטלנית להשתחרר. את המשפט הזה אמר גולדמן ביום בו פגש לראשונה את מרציאנו, שהגיע אליו עם חבר שנסע במקרה לניו יורק אחרי לילה ללא שינה ודולר בודד בכיסו.

באותו הלילה בפילדלפיה, בסיבוב הראשון, שמאלית של וולקוט הורידה את מרציאנו לקרשים, אבל רוקי קם אחרי שניה אחת בודדה. בסוף הסיבוב ה-13 עוד רשמו כל כרטיסי השופטים הובלה בנקודות לוולקוט, אבל נוקאאוט אדיר זה יצטרף ל-43 ידידיו, מתוך 49 קרבות מקצועניים בסך הכל.

מרציאנו היה בחור קטן יחסית, 179 סנטימטרים שסחבו 83 ק"ג (מייק טייסון, לדוגמה, התנשא ל-178 סנטימטרים אבל שקל 100 ק"ג כשהיה בן עשרים ולקח לראשונה את החגורה). אבל בנוסף לימנית האדירה שלו, היה למרציאנו כוח מחץ, סבילות ואומץ לב של אלוף יחיד במינו.

9. ג'ק דמפסי נגד ג'ס ווילרד
הסכם ורסאי זה עתה נחתם, בייב רות' חתם ביאנקיס, אבל בשמש הקופחת של אמצע יום ה', 4.7.1919, נולד אלוף חדש לעיני 17,000 אלף צופים המומים. "מה שמו? דמפסי, כן דמפסי," עוד אמר ווילרד כשהחליט ששם נוסף יעטר את רשימת קורבנותיו, אלא של"טוחן ממנאסה" היו תכניות אחרות. אחרות ממש.

לחי קרועה, כל השיניים הקדמיות נתלשו ממקומן, שש צלעות שבורות ודם שיכול היה להספיק לתרומה למחלקה שלמה בנחתים. אלה היו התוצאות של אחד הקרבות האכזריים והמשונים שההתרחשו.

104 קילוגרם לעומת 75, 199 סנטימטרים לעומת 185 בלבד. דמפסי נראה כמו נער מקהלה ליד הכומר שלו שעה שהשופט חילק הוראות אחרונות. ווילרד היה מבולבל מעט ולא שמע את הפעמון, אבל מרגע שהחל הסיבוב הראשון, הסתער עליו הנער כאחוז שגעון וחבט בו כמו שלא חבט מעולם איש באיש אחר. הענק הופל למזרון פעם אחר פעם. הוק השמאל שהתחשלה בכריית פחם עבור 50 סנט לקרונית, שעבדה במספנות ושטפה עד לא מזמן כלים, קרעה את לחיו של הענק, שהתעקש בלב אמיץ ורוח אדירים להמשיך ולקום. אפר קאט ימין ולאחריה לפט הוק, פעם אחר פעם היו התוצאות זהות. שוב ושוב ווילרד חיבק את החבלים, יודע שהסיפור שלו גמור, שהוא כבר לא האלוף ויש אלוף אחר. רק אחרי שנפל בפעם השביעית בסיבוב הראשון, חשב שהסיוט נגמר.

דמפסי הרים ידיו לניצחון, כבר יצא את הזירה וגם ווילרד לא התעקש, אלא שהשופטים סימנו כי הצלצול לא שם סוף לסיוט של ווילרד ועליו לחטוף מכות עוד כמה סיבובים. בסיבוב השני הוא לא נפל, וגם בשלישי לא, אבל לא היה בו עוד כלום. שום דבר. הוא המשיך לעמוד ולקבל חבטות שקרעו פשוטו כמשמעו בבשר החי. רק אחרי הסיבוב השלישי נשאר ווילרד בפינה. הוא לא קם יותר. אולי היו אלה הרופאים. אולי אנשי הפינה שלו. זה לא היה חשוב. אלוף בלתי נשכח נולד.

אלא שההתחלה שלו היתה אולי קשה יותר משל כל אלוף אחר. הילד ממנאסה, שבגיל 7 ניצח את הקרב הראשון שלו, ברחוב, מול המון אנשים, תלה מיד לאחריו שק בחצר הבית. הוא חטף מכות רצח פעמים רבות, באחת מהן הפרצוף שלו הפך לקציצת בשר מאגרופיו של ג'ורג' קופלין, ורק ביום למחרת, כשסיים לנקות ממה שנשאר מפרצופו את הדם, הבין כי המנהל שלו ברח עם הכסף. הוא עוד עבד בחקלאות, בשטיפת כלים, ישן על ספסלים בפארק וראה את אחיו זורק את המגבת בעוד קרב בו שוב צלעותיו חדלו להיות יחידה אחת והתפצלו לכמה חתיכות.

אבל דמפסי לא היה מוכן לוותר. אומץ לב ונחישות כמו שלו העולם עוד לא ראה, ולא יראה עד רוקי מרציאנו. רק ב-1918 התחיל לדרוך כוכבו. ג'ק קירנס גילה את הפוטנציאל, החל לנהל אותו ולבנות לו את המסלול עד לאותו לילה בו שבר את ווילרד.

רק כשהגיע אחרי שמונה שנים ג'ין טאני - "הנחת הלוחם" - ובנה טקטיקה שלמה, תורת אימונים וכוח תותחים כבד, הפסיד דמפסי את התואר. הוא כל כך אהב את הזירה, עד שהמשיך להיכנס אליה בעבור חופן דולרים עד שנת 40', כשדמפסי כבר בן 45. אבל אותו הקרב בטולדו, אוהיו, ב-1919 ייכנס, כמו האלוף, לדפי ההיסטוריה לעד.

8. "סמוקינג" ג'ו פרייזר נגד "ביג" ג'ורג' פורמן
את מה שקרה בליל ה-22 בינואר 1973, איש לא צפה. פרייזר היה אלוף העולם הבלתי מעורער אחרי שהצליח לנצח (באחת ההחלטות התמוהות בתולדות הספורט) את מוחמד עלי ב"קרב המאה". את השאר הוא פשוט רוצץ, מספק מפני יריביו כתמי דם לכל מי שישב בקרבת הזירה. הוא החזיק במאזן 0-29 עד אותו הלילה, 25 מתוכם בנוקאאוט, ולא נראה כי משהו יכול לשנות זאת. עד שצלצל הפעמון.

השניות הראשונות לא בישרו על הטבח העתיד להתרחש, ואז הגיעה הקומבינציה הראשונה שזעזעה את "סמוקינג" ג'ו בחייו. ימנית ישרה ואפר קאט שמאל עשו לו נזק יותר מכל המכות שקיבל מעלי ב-15 סיבובים. "he is in real trouble" הגדיר זאת הפרשן. ואז, בלי שום עיכובים, הכריז: " Joe goes down. Joe goes down".

הפרשן היה בהלם כמו העולם כולו. 27 שניות אחרי שפגש בראשונה את הקנבס, הוא פגע בו שוב. ידיו האדירות של פורמן, בהן ישתמש גם בגיל 44 כדי לקחת את אליפות העולם, הכו בחופשיות פעם בגוף, פעם בימין ישרה ושוב באפר קאט, אולי האכזרי בהיסטוריה, בפניו של פרייזר שחטף עוד משאית בטון שאבדה את הבלמים. הסגנון של פורמן כמו הותאם לסגנון האגרסיבי והנמוך של האיש עם ידי הדינמיט. ישרה ואפר קאט. פעם ועוד פעם, ובכל פעם שזה פגע, הוא צלל שוב כמו קורמורן שראה דג זהב. למזלו, היו הפסקות של ספירת ה-8 המחייבת בכל פעם שקם. בסוף הגיע הצלצול הגואל וג'ו הלך לפינה שלו, יודע שהסיפור גמור.

פורמן מעולם לא היה רגוע כל כך. עוד כמה שניות הוא יהיה אלוף העולם החדש. היריב שלו ציפה לא הגיע. לא היה לו שום סיכוי. חוץ משמאל אחת שפגעה, הוא נתן לו מכות שאיש לא יכול לקבל. בסוף הסיבוב השני חזר על עצמו אותו הריטואל. ישרה ואפר קאט שלחו את פרייזר מעלה מעלה באוויר, לפני שנחת על ברכו בתמונה בלתי נשכחת לכל חובב אגרוף. הגוף האדיר שלו פרח וירד כמו כדור פינג פונג. אחר כך חילק לו פורמן עוד ימנית אדירה, וזה נגמר. פחות משני סיבובים ופורמן רקד עם דון קינג, ואפילו באנדיני, איש הפינה של עלי, היה בזירה והריע לכוח האדיר. Force major חדש הגיע לעולם. תופעת טבע. ביג ג'ורג' פורמן.

מאז דמפסי מול ווילרד ב-1919 לא היה קרב על החגורה היקרה בעולם כל כך חד צדדי, כל כך ברור. כל כך מפחיד. כל כך אכזרי.

7. קסיוס קליי נגד סוני ליסטון
"We thought he is going to be the champion for the next 147 years", אמרו על ליסטון. אנג'לו דנדי, המאמן האגדי של עלי (אז עוד קליי), לא רק שחשב שהילד שלו הולך להפסיד, אלא הודה כי חשב עד כמה קשה הוא הולך להיפגע והאם יוכל להמשיך להתאגרף אחרי הקרב הזה. הוא לא הסתפק בכך, ואף בדק את המרחק הקצר ביותר לבית החולים.

ליסטון היה מפלצת. גם בגודלו וגם בעברו, הן כעבריין והן כאלוף בתי הכלא של ארה"ב (היו כמה כאלה, גם במשקל כבד, גם בבינוניים). העולם עוד לא ראה ג'ב מושלם שכזה, שקיבל סדרת תיאורים כמו "דינמיט" או "פצצת אטום קטנה החודרת לך את הפנים". הוא היה מתאגרף אדיר שכבר ריסק לא רק את פלוייד פטרסון פעמיים, אלא גם מתאגרפים עצומי ממדים אחרים כגון קליבלנד וויליאמס. את רובם הוא ריסק בשלב כלשהו בקרב ושלח אותם להתאוששות ארוכה בבית החולים, בדרך כלל עם קציצות במקום פנים ואיברים פנימיים מדממים.

רק עלי חשב אחרת. הוא לא ייתן לאיש לעמוד בדרכו. הילד שנכנס בגיל 12 למכון האיגרוף אחרי שגנבו לו את האופניים ומאז לא עזב, פיתח בעצמו סגנון שלקח משוגר ריי רובינסון, אלא שהוא התאים אותו למשקל כבד, דבר שלא נעשה עד אז או אחרי. "he is to ugly to be the champ", אמר ולא סתם את הפה לפני הקרב. הוא יעשה זאת פעמיים בלבד. בקרב מול ליסטון ושנים לאחר מכן, מול פורמן בזאיר. היו אלה שתי הפעמים היחידות שהוא לא רק פחד פחד מוות, אלא ידע שהוא חייב להוציא את יריביו לפני הקרב משיווי משקל, כי בזירה זה לא בטוח יספיק. הוא שיחק את הליצן, המטורף, המשוגע, מישהו שלא ברור אם הוא צוחק או רציני. יחסי ההימורים היו לטובת ליסטון. השאלה היתה אם עלי יפול בסיבוב הראשון או השני. אבל אז צלצל הפעמון.

עלי התחיל לרקוד. ה-"big ugly bear" ניסה לרדוף אחריו, אך לשווא. "dance like butterfly and sting like a bee", אמר עלי וקיים. זו היתה שיאה של האסתטיקה, מוצר חדש שהעולם לא האמין שהוא רואה. ליסטון לא הצליח לפגוע בו במשך סיבוב שלום ולאט לאט עלי צבר עוד ועוד ביטחון. עם הידיים למטה הוא רקד ושלח ג'בים מהירים כמו הרוח אל פניו המתעקמים של הענק. בתזמון של אלפיות שניה הוא התחמק מאגרופיו של הענק, ידיו כמו מרושלות לצידי גופו, כמתאגרף מתחיל, חשוף כולו, ובכל זאת אגרוף אחד לא יכול היה לאינסטינקטים המושלמים שלו, לתנועה, לנזר הבריאה הזה שהשאיר את כולם המומים.

כך היה גם בסיבוב השני ובשלישי. כשכולם ציפו שהוא ימשיך, הוא החליט להראות להם שהילד עם הפה הגדול מלואיוויל קנטקי יודע להרביץ. לפתע הפסיק לזוז, נעמד ושלח סריות של קומבינציות שהכו במהירות מסחררת באלוף. היו שם כל המכות שבספר. פניו של ליסטון החלו להתנפח. הוא שתק. ישב דומם בפינה שלו, כמעט נעלב, אבל היתה לו תכנית ב'.

לסיבוב הרביעי עלה ליסטון כשחומר מרוח על כפפותיו, שבמפגש עם עיניו של עלי גרם לו לקשיים בראייה. עלי היה בטוח שהוא מתעוור וביקש להפסיק את הקרב. יש הטוענים כי מה שהפך את אנג'לו דנדי למאמן אגדי הוא אותו הרגע בין הסיבוב הרביע לחמישי. "אתה תהיה בסדר. רק תברח סיבוב אחד, פשוט תברח בלי לדעת לאן", אמר לעלי, ושטף עם ספוג מלא מים שוב ושוב את הפנים. וזה בדיוק מה שעלי עשה. הוא ברח. וזה הצליח. פה ושם הוא חטף כמה, אבל לא כאלו שהפריעו לו יותר מידי. אחרי החמישי הוא חזר לראות, והיה עצבני. עצבני מאוד. הוא הרביץ לליסטון מכות חדות בעלות עצמה של פטיש אוויר וריסק לו את הפנים בשישים אופנים שונים. מעולם לא שלח איש במשקל כבד כל כך הרבה מכות בזמן קצר כל כך. זה היה מקסים. אי אפשר היה להוריד מזה את העיניים. זו היתה קלאסיקה. כמו מוצארט, כמו  באך. זה היה אכזרי ומרהיב באותה מידה. זה היה מדהים.

ליסטון התיישב בפינה. "that’s it", אמר למאמנו, שחשב שסוף סוף האלוף שלו הולך לסתום לילד את הפה. עלי קם לסיבוב, כשלפתע הרים את ידיו ועשה shuffle עם רגליו במקום. הוא היה הראשון להבין כי הענק לא ישוב. "I shook up the world, I shook up the world. I must be greatest. I must be the greatest. Im 22 years old. Im a bad man I told you, I told you", צעק עלי לכל עבר וראה את האנשים המומים, לא מבינים מה שזה עתה קרה. הם תפסו את הראש, בלעו את הרוק, את הלשון, את המלים.

ליסטון היה האדם העצוב בעולם. גם כשהיה אלוף. אבל עתה הרגיש כאילו העצב שמגיע לו שב אליו אחרי ההפסקה בה החזיק את הכתר. הוא עוד ניסה לקום ולהיכנס לזירה כמה פעמים, אבל זה לא נראה טוב. הוא חזר למאפיה (שכנראה הוציאה אותו מהכלא ובוודאי היתה שותפה שלו לקריירה) ונמצא כמה שנים אחרי, מת בביתו אחרי ימים שהגופה שלו הסריחה. לעומת זאת, העולם קיבל את מוחמד עלי, ללא ספק דמות האיגרוף הגדולה בהיסטוריה ואחד הספורטאים הג'נטלמניים ביותר, או כמו שאמר עליו מאמנו "ali is a prophet".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#