בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשרת הקרבות הגדולים בהיסטוריה במשקל כבד, חלק ג': מקומות 1-3

אלוף העולם השחור הראשון, הנקמה של ג'ו לואיס במקס שמלינג והרגע בו נולדה האגדה על מוחמד עלי. פרק שלישי ואחרון בסדרה

תגובות
מוחמד עלי הולם בג'ורג' פורמן בקרב על אליפות העולם במשקל כבד ב-1974
Ed Kolenovsky/אי־פי

מקום 3: ג'ק ג'ונסון נגד טומי ברנס (1908)

היה זה קרב אליפות העולם במשקל כבד היחיד בהיסטוריה אותו לא השופט הפסיק, אלא המשטרה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה אדם שחור בחגורה היקרה בעולם, והפך לאלוף העולם במשקל כבד. ואיזה אדם הוא היה. הוא היה יפה כמו מייקל ג'ורדן. בעל תודעה פוליטית כמו מוחמד עלי וכריזמטי כמו אף אחד אחר. "לאחר שהאל יצר אותי, הוא שבר את הדוגמא", העיד על יחסיו הקרובים עם הבורא. ניצוץ גדול בער באיש הזה מגאלווסטון, טקסס, על ג'ק ארתור ג'ונסון.

הוא גדל בתעלות, תלה שק מלא כותנה ושעורה והכה בו שעות, ופיתח בעצמו שיטה בה לא ניתן לגעת בו, כך שיתאפשר לו להגן על צורתו המושלמת. אחר כך פתח במסעות קרב בברים ברחבי ארצות הברית והבין כי אפילו האדם הלבן, ונשותיו, רוחש כבוד למנצח. גם מזומן בכמויות גדולות נלווה לכבוד. כל זאת בתחילת המאה, 60 שנה לפני מרטין לותר קינג.

ואז הוא החליט שהוא ראוי לחגורה. איש מלבדו אפילו לא חשב לתת לשחור את ההזדמנות. במשקלים קטנים זה משהו שאפשר לחיות איתו, אבל החזק באדם חייב להיות לבן. אי אפשר להשאיר זאת למזל. בטח לא למכונת המלחמה ההיפר אסתטית הזאת, שדרסה בחיוך רחב שיניים כל מה שנקרה בדרכה.

אלא שג'ונסון כמו ג'ונסון לקח את המשימה הזו על עצמו. את כספי הזכיות ניצל כדי לרכוש כרטיס לשורה הראשונה בקרבות של טומי ברנס, אלוף העולם המכהן, משם צעק והקניט אותו במשך כל הקרב. הוא הגיע לסן פרנסיסקו, ניו יורק, אירלנד, צרפת. אפילו עד אוסטרליה. תמיד בחליפה, תמיד אשה יפה ולבנה מקשטת אותו, תמיד אותם הטקסטים המעליבים. עד שברנס נשבר.

ביום למחרת, כריסטמס 1908 בסידני, נכנסו השניים לזירה. ברנס נראה לפתע כמו תינוקת ליד הענק השחור, אבל בטחונו לא נפל. הוא כבר הפיל יער של אנשים שגדולים ממנו וקולם על הקנבס נשמע גם נשמע. אלא שהענק לא הפסיק לחייך, לצחוק, לדבר עם הקהל כאילו היתה זו מסיבת תה ולא קרב במשקל כבד על החגורה. לברנס לא היו תשובות. ג'ונסון היה מתאגרף אדיר בעל אינסטינקטים חתוליים ויכולת הגנה מושלמת, והתקפה רצחנית עם מהלומות מכל הכוונים והסוגים. הוא היה פשוט מושלם.

בסיבוב הראשון, ברביעי ובשמיני, ואחר כך בעשירי וב-11, ג'ונסון פשוט עשה בו כרצונו, לא מסתיר ולו לרגע את עליונותו, את העונג שהוא שואב מכל רגע. ב-14 החל הבליץ. לפתע הוא לא חייך עוד. הוא הלם כמו עדר תותחים מכוון באפר קאטים, הוקים נפלאים, מתי שרק רצה, עד שהמשטרה עצרה את סרט הצילום ואת הקרב לפני שברנס נשלח לעולם שכולו טוב. לעולם היה לראשונה אלוף שחור במשקל כבד. אל במידותיו, ביכולתו לדלג על הזמן והגזענות, להיות אלוף אמיתי. יש כאלה שיטענו הגדול מכולם.

זה לא נגמר בזה. אפילו הסופר ג'ק לונדון עשה כל שביכולתו כדי שג'ים ג'פריס יחזור אחרי שמונה שנים במטרה להחזיר את הכבוד הלבן האבוד. אחרי שהפסיד, כמובן, החלו מהומות ברחבי ארצות הברית, כמוהן לא היו מאז מלחמת האזרחים. ג'ונסון נשאר האלוף כמובן.

ב-1971 הקדיש מיילס דייויס אלבום לאלוף שענה כמובן לשם "ג'ק ג'ונסון". הוא היה גם אלילם של עלי, מלקולם אקס וספייק לי, או של כל אדם שיודע שכל האנשים נולדו שווים בפני האל. חוץ מאותו ג'ק ג'ונסון, הרקולס עם חיוך זהב.

מקום 2: ג'ו לואיס נגד מקס שמלינג (1938)

"עכשיו אתם יכולים לקרוא לי אלוף", סיכם ג'ו לואיס, אחד מחמשת הגדולים בכל הזמנים בכל דירוג שלא יהיה, את הקרב שעדיין מכונה על ידי רבים "הקרב הגדול בעולם". בכדי להבין מה קרה ב-22 ליוני 1938 צריך ללכת שנתיים אחורה. מקס שמלינג הדהים את העולם, ובעיקר את האמריקאים, כשהפיל לקרשים את לואיס, המפציץ החום מדטרויט. לואיס היה האלוף השחור השני בלבד אחרי ג'ונסון, בין היתר משום שלשחורים לא ניתנה הזדמנות נוספת לזכות בתואר. באותו ערב ביאנקי סטדיום, מול 40,000 אלף צופים נרגשים, הלם חביבו של אדולף היטלר בלואיס. זה החל עם ימנית רפאים ללסת בסיבוב הרביעי שהפילה אותו לראשונה. זה נמשך בסיבוב העשירי, שם כבר ספינתו של שמלינג שטה כמו מפרשית על ים חלק והוא הלם בלואיס מתי שרק רצה. זה היה יפה. אולי הקרב היפה ביותר של מי שכבר היה בעבר אלוף העולם במשקל כבד וניצל כל הזדמנות כדי לחצות את האוקיאנוס אל ממלכת האיגרוף. בסיבוב ה-12 הכל נגמר. לסתו של לואיס נראתה כמו אחרי טיפול שיניים אצל רופא סדיסט - מנופחת, גדולת ממדים כמו רגל של פיל. אפר קאט ימין חיסלה את הביצורים, אחריה התאפשר למהלומותיו של שמלינג לנחות על לסתו של לואיס שוב ושוב, עד שקומבינציה באורך הגלות הפילה את לואיס השבור שעוד ניסה לשווא לאחוז בחבלים.

שנתיים עברו. שוב אותו היאנקי סטדיום. הנאצים כבר מזמן בשלטון. עוד מעט תסופח אוסטריה, פולין תיכבש ומלחמת העולם השנייה תתחיל. אבל בזירה, אל מול 70,000 אמריקאים, לואיס לא יכול היה לאכזב. הוא היה כבודו של העולם החופשי. ושל עצמו כמובן. שמלינג היה היחידי שהצליח לנצח אותו.

הפעמון צלצל. לואיס הסתער אך נראה ששמלינג זכר את הנקודות שעמדו לזכותו בקרב הקודם ונשאר דרוך. הוא עוד הספיק להוריד ימנית בודדת על לואיס לפני שזה שחרר את כל המעצורים והלם בגרמני כמי שנלחם על חייו. מעולם לא הורגשה עוצמה רבה כל כך ממרחק קטן כל כך. הימניות היו קצרות, מדויקות וקטלניות. כשסגר הגרמני והגן על ראשו, הלם לואיס בגופו הגדול שהלך והתכווץ. עד מהרה נתבהרה תמונת הקרב. שמלינג חיבק את החבלים והשופט עצר לספור. שמלינג קם על רגליו אבל ימנית פילחה את עמדתו ושלחה אותו לקנבס. שוב הוא נעמד רק כדי לקבל את אותה ימנית בדיוק וליפול, אבל כבודו וגאוותו לא נתנו לו להישאר על הרצפה. הוא קם שוב עד שהימנית המהירה והמפורסמת של לואיס נחתה על לחיו של שמלינג ושלחה את ההמונים לרחובות. שתי דקות וארבע שניות ארך מרחץ הדמים הקצר בסופו השיב לואיס לאמריקה את נשמתה.

מספרים ששחורים ולבנים יצאו לחגוג לראשונה ברחובות. אמריקה לא ידעה את נפשה בלילה הזה, ורק האלוף נשאר צנוע. מערכת היחסים שלו עם שמלינג תמשיך גם לאחר מותו, כששמלינג יתמוך באשתו של לואיס. זהו סיפורו של אחד האלופים הגדולים שהיו אי פעם, ומי שחזיק את החגורה יותר זמן מכל אחד אחר – המפציץ החום הגדול.

מקום 1: מוחמד עלי נגד ג'ורג' פורמן (1974)

"scared of what? Scared of what? There's nothing to be scared of", מלמל לעצמו מוחמד עלי כחלק מקמפיין האוטוסוגסטיה המוצלח אי פעם. בעוד מספר ימים ייכנס לזירה עם מי שכבר עשה לעצמו מוניטין של אל הדורס כל מה שנקרה בדרכו, ובעיקר היה זה קני נורטון, שהצליח לנצח את עלי ופורמן הפך לגמד בזירה, ננס רוחני שלא היה לו מה למכור מול האלוף החדש. הוא חטף ממנו מכות שאבא שלו לא הרביץ לו. מכות רצח. מכות שהשאירו אחריהן דממת אלוהים חיים.

עלי היה מבועת. זה היה ב-1974. דון קינג החליט להפריד עצמו מעדר עסקני האיגרוף והצליח להחתים את השניים על חוזה במסגרתו כל אחד מהם יקבל חמישה מיליון דולר. עתה היה לו חוזה ורק הכסף היה חסר. לשמחתו, גנרל מבוטו, שליטה של זאיר, שם את הכסף. "מדינות יוצאות למלחמה כדי לעשות לעצמן שם, ומלחמות עולות הרבה יותר מעשרה מיליון דולר", הסביר עלי את מניעיו של הרודן.

"Ali bumaye, Ali bumaye" - או "הרוג אותו עלי, הרוג אותו עלי", בתרגום חופשי - קרא המון משולהב של 100,000 איש באצטדיון בשעה ארבע בבוקר (השעה בה נערך הקרב כדי שבארצות הברית יצפו בו בשעת שיא), אבל מעולם לא היה קרב בו התוצאות היו כה צפויות. פורמן בן ה-24 היה אמור לרסק, להשמיד, לפרק ולהעלים לתמיד את מי שדיבר יותר מידי. לא היו ממש הימורים על הקרב. כמו מול סוני ליסטון, השאלה הייתה אם עלי יסיים את סיפורו ההיסטורי בסיבוב הראשון או השני. חוץ מעלי, איש לא הימר עליו. הדממה בחדר ההלבשה שלו דמתה יותר ללוויה מאשר הזכירה אווירה לפני קרב נוסף על התואר.

השניים נכנסו לאצטדיון. ההמון, שאהד כולו את עלי, לא ידע את נפשו. השניים התייצבו במרכז הזירה ושמעו מלים אחרונות מהשופט. עלי התפלל, פורמן נמתח, והפעמון צלצל. עלי שלח right hand lead שהפתיעה את פורמן. האגרוף הנדיר, המעליב והמסוכן ביותר נחת על לסתו של האלוף. עלי לא התאמן על זה, לא חשב על זה, אבל הוא ניסה את זה וזה עבד. "סניקי רייט האנד" קרא לזה השדר. ימנית שמובילה במקום שמאל שרק לאחריה ימין. פעם ועוד פעם שלח עלי כאלו ומיד אחרי זה דאג לחבק את פורמן, להיצמד אליו ולשמוע את האוויר החם יוצא מנחיריו הקוצפים. האלוף היה המום וזועם. הפעמון צלצל.

"זה נראה כאילו הוא ניצב בפני בוראו", תיאר זאת העיתונאי נורמן מיילר. עלי לא ישב. הוא הביט בפורמן, אבל עיניו הביטו פנימה, אל תוך עצמו, אל בוראו, אל האל הכל יכול. רגע לפני שהפעמון צלצל שוב החל עלי לשיר עם ההמון "Ali bumaye, Ali bumaye", וידע שהוא יוצא לקראת מה שהתאמן בשבילו כל חייו, לרגע שיגדיר אותו - להילחם מול הכוח לו ציפה, ועתה עמד מולו.

הוא לא רקד. הוא המשיך להידבק לחבלים, להניח את אגרופיו על ראשו שלו ולתת לחמתו של פורמן להשתלח בו. ההמון והפרשנים היו המומים. זה הדבר הגרוע ביותר שעלי יכול היה לעשות לעצמו. מכותיו של פורמן היו אדירות ונשמעו למרחקים, אבל עלי לא זז והמשיך להישען על החבלים, פה ושם משחרר עוד "סניקי רייט האנד" ושוב מחבק, ושוב שוכב, אבל מכותיו של עלי נכנסו, וכל פעם שאחת נכנסה, הוא דאג לזרוק עוד כמה בפרצופו של פורמן, שהחל מתנשף כמו יולדת בחדר מדרגות.

בסיבוב החמישי עלי יצא ואפילו לא ניסה להילחם. הוא פשוט נשען על החבל במה שייקרא מעתה ועד היום "רופאדואפ". כולם היו בטוחים שהוא גמור. אבל הוא ידע שפורמן לא נלחם יותר מארבעה סיבובים כבר שנים ואגרופיו נחלשים עם כל סיבוב. הוא פשוט נתן לאלוף לחבוט את עצמו לדעת. "Your hitting popcorn, George", הקניט את האלוף, עד שב-30 השניות האחרונות הוא פתח את ביצוריו ומשום מקום החל להלום ישירות - אפר קאטים, הוקים, כולם כוונו היטב למטרה אותה אהב עלי, הראש והראש בלבד. אגרוף אחד שנכנס הימם את פורמן לחלוטין, לראשונה בחייו.

כך המשיכו הסיבובים השישי והשביעי, ובשמיני שוב עלי נשכב על החבלים, נותן לפורמן "להכות את עצמו לדעת", עד שבחצי הדקה האחרונה שלח שוב "סניקי רייט האנד" ועוד "סניקי רייט האנד", ואחרי זה שמאל וימין ישרות, חדות כמו תער ומהירות כברק. אחרי כמה נוספות, כשפורמן מבולבל לגמרי ולא יודע מאיפה ולמה נחת עליו הדבר הזה, שלח עלי ימנית ישרה וקצרה והביט בענק עושה את דרכו לקנבס. הוא עוד הניף ימין נוספת אבל בכדי שלא להרוס את האסתטיקה, נתן לאינרציה לקחת את ביג ג'ורג' למטה, עד שהשופט ספר עד 10.

עלי חזר להיות אלוף (ב-1967 לקח לו הממסד את התואר ואחר כך הוא הפסיד אותו לג'ו פרייזר ב-1971) אחרי שבע שנים. פורמן נכנס לדיכאון של שנתיים ויצא ממנו אדם אחר לגמרי לפני שישוב וייקח את אליפות העולם בגיל 44. עלי הפך ל"הגדול מכולם". איש לא האמין. לעזאזל, בפעם ה-100 שאתה רואה את הקרב הזה אתה בטוח שפורמן ינצח, עד שמגיע הסיבוב השמיני. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#