בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוג האיגרוף

השיא והשפל של רוברטו דוראן, האלוף שרצה להיות רובין הוד

"ידי האבן" רוברטו דוראן היה יכול להיות אחד הגדולים מכולם, אם רק היה אומר יס ולא סי. אבל בארצו הפך האלוף של העם לאגדה, ובתולדות ימי האיגרוף לא היה עוד אלוף עם כאלו תשוקה, זעם ועוצמה

4תגובות
רוברטו דוראן מניף ידיים בזירה
G. Paul Burnett / AP

"אתה חייב לזכור דבר אחד. אם רוברטו דוראן היה מדבר אנגלית הוא היה גדול כמו עלי".

את המילים האלה אמר לא מאמנו של דוראן, כי אם המאמן האגדי אנג'לו דנדי, שהיה המאמן של שוגר ריי ליאונרד בשני הקרבות ב-1980 מול דוראן. הראשון, ב-20 ביוני במונטריאול, היה שיא הקריירה של החיה מפנמה ללא כל ספק. השני, פחות מחמישה חודשים אחרי, היה השפל שלו – גם כן ללא ספק. "נו מאס. נו מאס", הוא אמר בזירה, הניף את ידו בזלזול וידע בדיוק מה הוא עושה ומה יהיו ההשלכות, אבל נמאס מכל החרא הזה. חליפת המשוגעים שתפרו לו ישבה עליו בדיוק.

אבל שווה להקדיש מעט מחשבה למילים של דנדי, שהיה גם מאמנו של מוחמד עלי מתחילת הקריירה שלו ועד סופה, מלווה לכל אורך הדרך את האגדה הזאת, ודאי הגדולה בדברי ימי הספורט. דווקא הוא אמר את המילים האלה, בראיון לא חשוב ולא פורמלי, בחדר מלון מול איש ומצלמה, והוא בן 90.

אני לא חושב שהיה בתולדות ימי האיגרוף אלוף עם כאלו תשוקה, זעם ועוצמה. קשה להאמין כמה כוח וכריזמה יכולים לייצר 61 קילוגרמים (אח"כ הוא הגיע ל-80). "איזה עבר נורא יצר מכונה נזעמת כזו של הרס?", תהה עיתונאי אחד.

"מנוס דה פיידרה", ידי האבן, התחיל לקרוא לו פרשן טלוויזיה מקומית בפנמה סיטי בקרב השלישי או הרביעי בחייו. "כל מי שהוא הכה בו פשוט נפל, בגלל זה קראתי לו ככה", הסביר את מקור השם שהפך להיות כינויו הרשמי.

אותן ידיים של אבן, של בטון, הן אלה אשר מהר מאוד הביאו אותו למדיסון סקוור גארדן ב-71', לניצחון הראשון על אדמת ארצות הברית. שנה אחרי זה הוא שבר את ביוקנן, אלוף העולם במשקל קל. דוראן הפך לראשונה לאלוף העולם, בסך הכל בן 22.

אחרי הניצחון הוא חזר כמו מלך לארצו. אבל האיש הזה רצה להיות מלך של העם. הוא מעולם לא שכח מאיפה הוא הגיע, וגם לא רצה לשכוח.

"אם יהיה לי כסף יום אחד, אני אתן אותו לעניים", הוא אמר הרבה לפני שהיה אלוף עולם. הוא לא שינה את המנטרה. והוא נתן. "אני רוצה להיות כמו רובין הוד", הוא אמר. לא כמו מייוות'ר, שהכינוי המטומטם שלו "מאני" מראה מה הוא שווה מחוץ לזירה. הוא רצה להיות האלוף של פשוטי העם.

כמו אל ראש העיר, כמו אל האפיפיור, אנשים עמדו אצלו בתור. עשרות, מאות אנשים עמדו וחכו בכל יום. והוא לא הכזיב אף אחד מהם. הוא לא שאל ולא בדק מה יעשו עם הכסף. הוא ידע מה זה רעב, מה זה לגנוב קוקוס או בננה ולהביא לשבעת אחיו. הוא גדל אתם בחדר אחד וימים רבים פשוט היה ישן בחוץ. בימים אחרים כלל לא חזר לביתו, וכשכבר חזר תמיד היה גונב איזה פרי מעץ לא שלו כדי לא לבוא בידיים ריקות.

"בבריכה שלו היו אולי ששים אנשים וכולם אכלו סטייקים ושתו שמפנייה," סיפר אחד ממאמניו. "זה נהדר לתת," הוא אמר בעצמו, מכיר בכוחו, תרנגולת ביצי הזהב שתטיל אגרופים על פי פקודה מתי שרק צריך.

ואז הגיעו שני הקרבות עם שוגר ריי לאונרד.

"מה שהוא עשה זה לגרום לליאונרד להיות עצבני. נפגשנו ברחוב במונטריאול (לא במקרה, כנראה) והוא אמר לליאונרד 'אני ארביץ לך ואקח לך את האישה'", מספר אנג'לו דנדי על אחד הערבים, כמה ימים לפני הקרב. ליאונרד זנח את כל מה שהוא ידע והפך בזירה מהמתאגרף המלוטש בעולם ללוחם רחוב. הוא לא רקד ולא זז כמעט ועמד רגל מול רגל מול דוראן כל הקרב. דנדי צרח עליו סיבוב אחרי סיבוב "מה אתה עושה?", אבל ליאונרד כבר היה שבוי ברעיון שלו להרביץ לדוראן "כמו גבר", "לא כמו ליצן בקרקס" כפי שדוראן הגדיר זאת בעצמו. לדעתי, היה גם משהו בליאונרד שקינא בדוראן על הסגנון שלו, הכוח, העצמה בלתי נתפסת והלסת שיכלה לספוג מכות כאלה וכאילו כלום לא זז, לא בגוף ולא בנשמה. הוא רצה להראות לו שהוא יכול לנצח אותו במשחק שלו. אבל הוא טעה.

דוראן לקח גם לשוגר ריי ליאונרד האגדי את החגורה.

הוא השמין מנחת לראשונה בחייו. הוא אכל ושתה עם מי שרק רצה, וכולם רצו.

הוא רצה ליהנות אחרי שנים של מלחמה בעוני, בעליבות, ברצון להוכיח לעולם כולו - בטח לזה האמריקאי - מי המתאגרף הכי טוב בעולם. ואחרי שהוא השאיר לסתות שמוטות וזכה בכבוד מלכים (הנשיא שלח את מטוסו הפרטי לקחת אותו חזרה), הוא רק רצה קצת ליהנות מזה. קצת. מותר לו. הוא רק עכשיו ניצח את ליאונרד. ומיד הגיע קרב הגומלין.

מייוות'ר חיכה 10 שנים שפאקיאו ירד מגדולתו, יאבד במשהו את החוד, האינסטינקט, התזמון המושלם והרעב כדי להיכנס איתו לזירה. לדוראן לא הייתה את הפריווילגיה הזאת. הוא היה סגור כמו עכברוש מכל הכיוונים ואם לא היה נלחם היה נשלל ממנו הכל. הם תפרו לו חליפה במידות שלו. והוא היה המנה העיקרית.

הם סידרו אותו. ליאונרד ודנדי. דון קינג. והפרומוטר שלו עצמו. כולם רצו לחלק את הכסף שאפשר לעשות עליו עכשיו. לא היה אכפת להם שהם גומרים אותו. להיפך - אולי יעשו עליו קופה גם כשיחזור. והם גם החליטו שזה יהיה שלושה חודשים מיום החתימה. לא יום אחד אחרי.

אי אפשר להוריד 20 קילוגרם בשלושה חודשים ולהיות שוב מוכן לקרב. זה פשוט בלתי אפשרי והדרך היחידה היא ממש לייבש את עצמך ולהגיר נוזלים. אבל הגוף משלם על זה מחיר כבד ואין סיכוי להיות באותו המצב, במצב המושלם שנדרש ממנו כדי לנצח את ליאונרד בקרב הראשון.

בחוסר ברירה הוא עלה לקרב, בקושי עובר את השקילה. אבל בסיבוב השמיני נמאס לו, והוא פרש. הוא ביצע את החטא המושלם. אגב, בלוח הנקודות של השופטים הוא פיגר בסך הכל בנקודה.

"נו מאס. נו מאס", הוא אמר וליווה את המילים בתנועת יד מבטלת. די עם החרא הזה, עם הקרקס שאני בו הליצן הראשי, אמר לעצמו.

"אנשים שונאים את מי שנכנע ובסופו של דבר ההיסטוריה לא נותנת הנחות לאף אחד," אמר דון קינג, האדם שרשום על חיסול יותר קריירות מכל אחד אחר - כולל את זו של טייסון כמובן - וזה שהיה חתום גם על ניסיון החיסול הזה, שכמעט וצלח.

דוראן הפך מגיבור לאומי לאויב העם. הוא קיבל בוז והשפלה ממי שנשא אותו רק חמישה חודשים קודם על כתף. אנשי הפינה שלו עזבו אותו ומאמנו האגדי - ריי ארסל, שאימן משנות ה-20, פרש מאיגרוף לגמרי.

הוא היה על הקרשים. רק משפחתו נשארה איתו - האישה שהכיר כשהיתה בת 14, וילדיו. כל השאר בזו לו. ראו אותו כעלוב, כגרוע ממי שהפסיד. בן אדם, אתה לא נכנע. אתה פשוט לא עושה את זה.

אבל כדי להבין את רוברטו דוראן, את הרוח הגדול הזה. את העל-אדם, את האישיות הכל כך מיוחדת, את הלוחם האולטימטיבי - צריך לראות את הקרב שלו מול דייבי מור.

זה היה אמור להיות החיסול המוחלט שלו. הרכבת הישירה שלו למגרש המתים של ההיסטוריה.

יחס ההימורים היה 2-5 לדייבי מור, ומבין כל פרשני האיגרוף והעיתונאים לא היה אחד שהימר על רוברטו דוראן.

זה קרה במדיסון סקוור גארדן כמובן. מור בן ה-24 היה האלוף ונראה בדרך לקריירה מופלאה כאחד הגדולים. הוא היה בריון קשקשים למשקלו, וגם הוא שבר אנשים. הוא הגן בפעם הרביעית על התואר. זה היה הזמן שלו. דוראן היה שבר כלי אחרי ההפסד ואיש לא חשב שבגיל 32 יש לו עוד מה למכור.

במשך שניים שלושה סיבובים היה נדמה כי הקרב הזה יהיה שקול מאוד. שני המתאגרפים הלמו אחד בשני עם כל מה שיש להם. מור קצת יותר לכיוון הראש, כולל כמה הוקים וישרות שהיו יכולות להוריד חמור. דוראן לא בחל גם בגוף, אבל "איפר" יפה יפה גם את עיניו של מור, וגם את יתר הפרצוף.

אלא שככל שעברו הסיבובים היה נדמה כי הפצצות שהוריד מור על דוראן פשוט לא עשו לו כלום. אתה רואה בן אדם שכל חייו תוכנן להוריד אנשים מוריד את כל הארטילריה שלו על פרצוף של משהו, וזה לא שהוא לא פוגע - הוא פוגע בו בדיוק איפה שהוא התכוון ואיפה שאחרים כבר מזמן היו מכבים את האור, אבל דוראן פשוט לא מיצמץ. זה לא הזיז לו כלום. לא חתך. לא נפיחות. כלום.

כאילו העור שלו היה תפור בצורה אחרת. כאילו יש לו מנגנון הגנה פנימי שמותיר אותו נקי, ללא רבב, חלק.

וזה שובר אותך. מה עוד שמור בעצמו חטף לצלעות, לכליות, לסרעפת, וזה חוץ מהפנים שלו, שם עין אחת החלה להיעצם לגמרי, השנייה דלפה כמו מרזב ביום גשום והפה התחיל להשפריץ דם כמו מזרקה עירונית.

הראש עוד יכול להתאושש באיגרוף. אבל האיברים הפנימיים לוקחים אתם את הכוח. המכונה לא יכולה לעבוד. הדם לא מגיע. החמצן. ובטח שהיריב שלך רק צובר מזה ביטחון ונראה ששום דבר שתעשה לא ישנה את זה. זה גומר אותך. זה לא יכול להיות.

וזה בדיוק מה שקרה למור. הפרצוף שלו הלך ותפח. והרוח שלו הלכה ופרשה ממנו, למרות האומץ ואי הרצון להיכנע.

בסיבוב השביעי, אחרי דקה וחצי של כמעט מנוחה, התחיל הבליץ. התקפה רעה על כל חלקה טובה שנשארה, ובטח על אלה הפגועות.

דקה אחת בדיוק אחרי זה הגיעה ימנית ישרה מהגיהינום ששלחה בהילוך איטי את האלוף לקרשים. גופו נחת על הקרקע כמו בובה בלי חוטים. הוא עוד קם, שואב מאמצים מעולמות לא קיימים ומרים את עצמו.

אבל בסיבוב הבא השופט הפסיק את הקרב אחרי שמור הפך לשק איגרוף בעצמו, כזה שדוראן רק חבט בו ביצר גובר יותר ויותר כאחוז דיבוק.

דוראן שוב היה האלוף של העם. מי שרצה להיות רובין הוד בצעירותו, שוב זכה במשהו שיהיה לו לתת. וזכה שוב בחיוך, בשמחה. הוא זכה בלהיות שוב הוא עצמו.

רוברטו דוראן נולד מחדש. החיוך שלו והידיים המושטות אמרו הכל. זה היה לו כל כך חשוב, לא ללכת ככה מהעולם. הוא כל כך רצה לאהוב, ולהיות נאהב על ידי העם. העם שלו.

אחר כך הוא נלחם והפסיד למרווין האגלר ב-15 סיבובים אפיים, חטף נוק אאוט מהדהד מטומאס ארנס הנפלא, והמשיך עוד 15 שנה. לפעמים ניצח ולפעמים הפסיד. הוא נלחם במשך חמישה עשורים שונים.

לעד רוברטו דוראן יהיה רובין הוד של פנמה. האלוף של העם. מי שאם רק היה אומר יס במקום סי, היה גדול כמו עלי, לא פחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#