בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך זה שקיי נישיקורי לא זוכה בכל נקודה מול המדורג מספר 2 בעולם אנדי מארי?

בזמן שהאיש המעורער שישב ביציע העיתונאים מלמל, דפק, רקע ונהם, אנדי מארי וקיי נישיקורי ניהלו מלחמת עולם שלישית בה ניצחה יפן את סקוטלנד

6תגובות
 קיי נישיקורי
DON EMMERT/אי־אף־פי

יציע העיתונאים בקומה הראשונה, האיכותית, המבוקשת, הנחשקת, הקרובה מאוד למשטח, זאת שמשקיפה עליו ממרחק מטרים ספורים ומאפשרת לך לשמוע את חרחורי הנרגנות של אנדי מארי, התמלא לפתע ביפנים. עד אתמול לא ראיתי אפילו אחד, מלבד ההיא שנמצאת פה כל שנה ושספק אם היא בכלל מיפן. כעת אני סופר 17 עיתונאים יפנים, יושבים צמודים למחשבים ניידים או לטאבלטים, מתקתקים אותיות מוזרות בקצב מהיר, מרימים ראש מדי פעם כדי לשלוח מבטי הערצה לכיוון המגרש, להתענג על התנועה החדה של נישיקורי, על האגרסיביות, על הריכוז העילאי, על הפורהנד הקטלני שחותך את האוויר של ארתור אש ושולח את הסקוטי לעוד ריצת עכברים מתישה. הם יושבים ומתקתקים, יושבים ומתענגים, מדי פעם מצחקקים, מחליפים מלה, מביטים אחד בשני בהשתאות, כמו אומרים: בזכות האיש הזה אנחנו כאן, עכשיו, בניו יורק, יושבים מתחת לגג העצום ורואים טניס. אושר.

רק שדווקא לידי התיישב יפני משוגע. וגם אם לא ממש משוגע, בטח מעורער. לא, בכל זאת: משוגע. לגמרי משוגע. שיער חלק, צדעיים כסופים, פנים מלאות חטטים, משקפי שמש מונחות בהיפוך על העורף, חולצה לבנה אלגנטית, שעון יוקרתי, מבט עצבני, עיניים רושפות, פחד אלוהים. אין לו מחשב נייד וגם לא טאבלט, רק מחברת שורות פשוטה, והיא פתוחה עכשיו על המדף הזה שצמוד לכיסא, ועליה עט שאיתו הוא רושם כל נקודה ונקודה. שירשום, למי אכפת, העניין הוא שבין רישום לרישום הוא דופק עם היד על המדף, מסובב את ראשו מצד לצד, רוקע ברגליו, ממלמל לעצמו מלים ביפנית שאני לא מבין, אבל שמשמעותן ברורה: די, נמאס, מה יהיה, זוועה, נורא ואיום, ככה אי אפשר להמשיך, וכו'.

על המגרש מתנהלת מלחמת עולם שלישית בין סקוטלנד ליפן. חמש מערכות ארוכות, מתוחות, הפכפכות, אופרת סבון של טניס, והיפני המשוגע פשוט לא עומד בזה. אני יושב לימינו, קצת מעליו, וכשאני מקפל לרגע את הרגל הימנית - כמה כבר אפשר לשבת באותה תנוחה - הוא מביט לעברי בכעס ונוהם: ארררררר. כן, ככה: ארררר. לא PLEASE, ולא SIR, ולא YOUR LEG, ולא נעליים. אררר. אני מיד מחזיר את הרגל למקום ומנתק מגע. אררר.

מה שמשגע אותו זה נישיקורי. קיי נישיקורי. היפני ההיסטורי הזה, מקום 7 בעולם, 178 סנטימטרים מרוכזים של טניס עילאי, מרהיב, מדויק, נקי. מה שמשגע אותו זה שהכישרון הנדיר הזה לא זוכה בכל ראלי, בכל משחקון, בכל מערכה. מבחינת היפני המשוגע אין סיבה שמארי, המדורג 2 בעולם, השחקן שהגיע בכושר הטוב ביותר לאליפות ארצות הברית, ייקח בכלל נקודה. והיפני המשוגע כועס בכל פעם שקיי לא עומד ביעדים שהציב: בכל פעם שהסרב הראשון לא נכנס, בכל פעם שהבקהנד לאורך הקו סוטה קצת הצידה. מה זה כועס, רותח. אש. ומי שישלם את המחיר זה המדף שעל הכיסא. דפיקה ועוד דפיקה, ועוד אחת בשביל השנה הבאה. וכשמסביב אנשים זורקים מבטים מלאי תימהון לעבר השיגעון הזה שהתיישב לידי, היפני רק מביט לעבר חלל האוויר במבט מלא בוז. מה אתם מבינים בכלל, הוא אומר מבלי לומר, חבורת כלומניקים מערביים. 

לא יודע איך זה קרה, אבל על הצלחת שמולי מונחות כעת שתי נקניקיות ולידן כמה בעולי ברוקולי ירוקים. זאת תאונת דרכים קולינרית, שאת שורשיה יש לחפש בלחץ הגדול שהיה בתור של הקפיטריה. האיש עם הסינר שאל שאלה, אני הצבעתי לאזור הכללי של האוכל, והמסקנה המוזרה שלו היתה: שתי נקניקיות וכמה גבעולי ברוקולי. 

מוטרד מהאופן המביך שבו ארעה התאונה, אני בוצע את הנקניקייה כדי להבין את גודל הטרגדיה, כשלפתע נשמע ברמקול קולו המוכר והפומפוזי של הכרוז: אנדי מארי בדרכו לחדר ראיונות מספר 1! ושוב: אנדי מארי בדרכו לחדר ראיונות מספר 1! העיתונאים מביטים זה בכיוונו של זה בהפתעה, איך ייתכן שהוא כבר בא להתראיין, הוא הרי הפסיד רק לפני עשר דקות אחרי משחק של ארבע שעות, משהו פה לא הגיוני. 

הגיוני או לא, כולם טסים לחדר ראיונות מספר 1, מפקירים את מנות האוכל, נדחסים אל החלל הגדול שבקצהו יושב כעת אדם מותש וכבוי. בזמן שהוא מביט בעיתונאים תופסים את מקומם, אנדי מארי נובל לנו מול העיניים. אם לא ישקו אותו, ייתכן שימות. הוא מחכה עוד כמה שניות ואז מתחיל למלמל. הוא מזיז שפתיים אבל אף אחד לא שומע. חצי מהעיתונאים מכופפים את הגב, מטים אוזן, מנסים להבין. אבל מארי ממשיך במופע הפנטומימה. כמו רפאל נדאל אחרי ההפסד ללוקה פויל, כמו רוג'ר פדרר אחרי ההפסד ההוא לנובאק ג'וקוביץ', גם מארי מדבר עכשיו מבלי לדבר, עונה מבלי לענות. נמצא ולא נמצא, חי־מת.

אלא שבניגוד לרפא ולפדרר, מארי הוא לא המאמי של הקהל. מארי הוא הבחור הנרגן, הילדותי, הכעוס, זה שצועק על עצמו כל הזמן, זה שמביט לעבר התא שלו בחוסר אונים, הילד עם האמא המעצבנת, הבעל עם האשה היפה־מדי, השחקן שנמצא תמיד רגע לפני ניפוץ המחבט, המרואיין היבשושי והענייני שמתעקש להגיד מה הוא חושב, שלא מחניף לאף אחד, לא לעיתונאים, לא לקהל ולא לעצמו. כן, את מארי אולי מעריכים, אבל לא אוהבים. לכן אני די אוהב אותו.

אנדי מארי
DON EMMERT/אי־אף־פי

בכל מקרה, ניכר שלמוות הקליני שבו הוא נמצא כעת אין אפקט רגשי על העיתונאים. שאלות־תשובות, עשר דקות גג, מסמנים וי, יאללה ביי. גם להפסד שלו בחמש מערכות לא היה אפקט רגשי על הקהל. הרוב המכריע רצה בנפילתו. במשך 237 דקות מחיאות הכפיים שימשו כמשענת לנישיקורי, מנסות לתמוך בו שלא ימעד, שלא יאבד שיווי משקל, שלא ייפול, דוחפות אותו לעבר חצי הגמר. וכשמארי דחף כדור אחרון לרשת, נכנע 1–6, 6–4, 4–6, 6–1, 5–7 והסיר את כובע המצחייה כסימן רשמי לתבוסה, היפני המשוגע שלידי גרגר בקול רם "יההההה" ונתן את אות הפתיחה למסיבת הענק של ארתור אש. 

הלילה ספק אם יהיה לי מקום ביציע שבקומה הראשונה, האיכותית, המבוקשת. חצאי גמר הגברים, שמשוחקים זה לאחר זה, הם בדרך כלל האירוע הכי עמוס בשבועיים של הטורניר. אם יש סיכוי כלשהו, הוא קשור בכלל להדחה של חואן מרטין דל פוטרו ברבע הגמר. אם דל פוטרו היה עולה לחצי, כנראה שהייתי נשלח לסקר את האירוע מהצפלין שמרחף חמישים מטר מעל האיצטדיון ("מאיפה אתה? מישראל? מה אתה בכלל עושה פה? טוב, בכל מקרה הצפלין ממריא בעוד רבע שעה, תתכונן").

אבל השחקן הארגנטינאי החביב הזה, שיצא לפני כמה חודשים לאודיסאת קאמבק מרהיבה בשדות הטניס, נעצר בשעה אחת וחצי בלילה שעון ניו יורק על ידי סטאן דה מאן. הוא זרק למגרש את כל מה שהיה לו - פורהנדים מהתופת, הגשות מטורפות, בקהנד מוגבל מאוד בגלל הפציעה - אבל בשלב הזה של הקאמבק פשוט לא היה לו מספיק. בטח לא מול השווייצי השמנמן והנהדר שעמד מולו, האנטי־גיבור הכי גיבור של הטניס העולמי, שספג הכל בסבלנות. ואחרי שספג, הניף את הזרוע האימתנית שלו והטיס טילי שיוט לעבר כתמי הזיעה שהיו עד לפני שלוש שעות גבר מרשים באורך 198 סנטימטרים.

חואן מרטין דל פוטרו מודה לקהל לאחר הפסדו לסטאן ואברינקה
Mike Hewitt/אי־אף־פי

במצב של 2–5 לרעתו במערכה הרביעית, רגע לפני שהמשחקון האחרון משוחק, רגע לפני שהקאמבק מגיע לנקודת עצירה דרמטית - הקהל פשוט לא איפשר למשחק להימשך והתחיל לעודד את דל פוטרו בשיגעון. דל־פו, דל־פו, דל־פו. ודלפו פשוט עמד שם והביט עליהם. עמד שם ועצם את עיניו. עמד שם ודמע. והקולות רק גברו והלכו: דל־פו, דל־פו, דל־פו.

ובגלל שדל־פו לא ישחק הלילה בחצי הגמר, אני בהחלט אנסה ללכת על זה ולהיכנס לקומה הראשונה של יציע העיתונאים. מי יודע, אולי יהיה מקום. מצידי, גם ליד היפני המשוגע הולך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#