במקום להיות מעצמה, הודו הפכה לבדיחה של עולם הספורט - ענפים נוספים - הארץ

במקום להיות מעצמה, הודו הפכה לבדיחה של עולם הספורט

מנגנון שהשתלטו עליו פוליטיקאים מושחתים, מקום נמוך בסדר העדיפויות של המדינה, חוסר נגישות, היעדר מתקנים והורים שמעדיפים לראות את ילדיהם הופכים לרואי חשבון או לרופאים. הודו היא מדינה גדולה, ופספוס ספורטיבי ענק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רוהאן בופאנה (מימין) וסרירם בלאז'י בגביע דייויס
רוהאן בופאנה (מימין) וסרירם בלאז'י בגביע דייויס. "אין מערכת להתפתח" צילום: Aijaz Rahi/אי־פי
אמיר ענבר
אמיר ענבר

רוהאן בופאנה נדרש ל־14 שנות מקצוענות בטניס כדי לזכות בתואר גראנד סלאם, בחודש שעבר ברולאן גארוס. מי שמשוכנע כי חזה ברפאל נדאל מניף את הגביע לא צריך לפקפק בזיכרונו; בופאנה בן ה־37 הוכתר לאלוף בטורניר הזוגות המעורבים לצד גבריאלה דברובסקי הקנדית. בכך המשיך את המסורת של הודו, שכוללת בשני העשורים האחרונים גם את מאהש בופאטי, ליאנדר פאאס וסניה מירזה. ביניהם אפשר למנות 37 תארי גראנד סלאם — כולם בזוגות ובזוגות מעורבים.

על המפה החשובה והמאתגרת יותר, זו של טורנירי היחידים, הודו כמעט לא קיימת כבר עשורים — ודאי לא כעת. השחקן הבכיר שלה, יוקי באמברי, מדורג 219 בעולם; השחקנית, אנקיטה ריינה, ממוקמת 270. הצלחה בגראנד סלאם? הפעילו את מכונת הזמן ואל תעצרו לפני 1981, אז הופיע ויג'יי אמריטראז' ברבע גמר ווימבלדון. הודו יודעת להפיק טניסאים, עד גבול מסוים.

"מי שהצליח ביחידים בעבר עשה זאת בעצמו", הסביר החודש בופאנה בראיון לרויטרס, "יש ילדים בעלי פוטנציאל, רק צריך להדריך אותם היטב ולתמוך בהם, ויהיו לנו שחקני יחידים ברמה הגבוהה ביותר. אין מערכת שבה יוכלו להתפתח. השחקנים, ההתאחדות, החברות — כולם צריכים להתאחד כדי לעזור לעתיד הספורט ההודי".

על המלים הללו חוזרים אינספור ספורטאים בהרבה מאוד ענפים. הודו — שנייה בעולם רק לסין בגודל אוכלוסייתה, מעל 1.2 מיליארד — היא האנדראצ'יברית הגדולה של הספורט. "הבדיחה של העולם", מגדיר זאת אסלם שר חאן, לשעבר שחקן הוקי שדה — הענף שחתום על רוב התארים האולימפיים בהיסטוריה ההודית.

מאז הופיעה לראשונה במשחקים, באנטוורפן 1920, זכתה הודו ב־28 מדליות בלבד, מהן תשע זהב. נבחרת ההוקי השיגה שמונה ממדליות הזהב הללו בין 1928 ל־1980, ומאז נמוגה. על הזהב האישי היחיד, ב־2008, חתום הקלע אבהינאב בינדרה.

המשחקים הללו היו הראשונים משניים שהצביעו על התקדמות — שלוש מדליות בבייג'ין 2008, שש בלונדון 2012 — אבל אשתקד נסוגה המדינה לאחור. המשלחת הגדולה בתולדותיה, בת 66 ספורטאים, שאפה לעשר מדליות בריו וזכתה בשתיים בלבד, כסף וארד. לצד זאת, זכתה גם לשלל כותרות שליליות בארצה — ולא רק בגלל ביצועיה. הפוליטיקאים, איך לא, גרמו לכך.

דווח כי משלחתו של שר הספורט, ויג'יי גואל, ניסתה להכניס אנשים נטולי אישור למתקנים האולימפיים. גואל שיבח ספורטאי ברשתות החברתיות כשהוא משתמש בתמונתו של אחר, וספג ביקורת על שהעביר את זמנו בריו בהצטלמות "עם ספורטאים הודים מותשים", כדברי התקשורת, אחרי שפרסם את תמונתו ליד הזירה עם מתאגרף שבדיוק הפסיד. "המנהלים לא מתרכזים ברווחת הספורטאים", אמר שר חאן לסוכנות הידיעות הצרפתית, "הם רק מעוניינים ליהנות".

"אין לי בעיה עם פוליטיקאי במידה שהוא מסוגל להביא משהו לשולחן", הבהיר בינדרה, האלוף האולימפי היחיד של הודו במקצוע אישי, לרשת NDTV, "לא אפגע בבריאותי, זה קורה בכל פעם ולכן המצב כזה. אנחנו צריכים שינוי במערכת, יותר מומחים".

לא במקרה דרכו של בינדרה אל הזהב עברה דרך אימונים באירופה וכסף פרטי. בהודו, לספורטאים רבים אין כמעט דבר — מתקנים, מימון. שוב ושוב הם פונים אל הציבור דרך הרשתות החברתיות כדי לגייס כספים. מארי קום, מתאגרפת אולימפית שזכתה במדליית ארד בלונדון, היא שוטרת במקצועה. אחרי המשחקים, קודמה בדרגה על ידי ממשלת המדינה שבה היא משרתת.

שיווה קשבאן, המתחרה בלוז', הוא ספורטאי החורף המצליח ביותר של הודו. הוא היה הנציג היחיד שלה בשניים מחמשת משחקי החורף האחרונים. אפילו לשם כרטיס טיסה לסוצ'י 2014 — שם סיים במקום ה־37 מ־39 — נדרש לקמפיין מימון המונים. בהיעדר מתקני לוז' בהודו, התאמן בכבישים ועקף מכוניות. 

"בשלב מסוים לא יכולתי לתחזק את הקריירה", סיפר ל־BBC, "לא יכולתי להתאמן, לא יכולתי להגיע לתחרויות כי לא היה לי את הכסף. ניגשתי ל־100 חברות לפני שאחת הסכימה. כדי שהעניין יהיה בר קיימא אנחנו צריכים מערכת הולמת לאיתור ספורטאים ואימונים מגיל צעיר".

איך תהיה כזו כשרק לפני שבע שנים הציגה הודו כאוס לתפארת באירוח משחקי חבר העמים בניו דלהי; כשמעורבים בשחיתות בארגון המשחקים נבחרו אחר כך לראשות הוועד האולימפי ההודי, מה שגרר את השעייתו ל־14 חודשים מהזירה הבינלאומית; כשאפילו הענקת פרסי ספורטאי השנה עוברת דרך לוביסטים שנשלחים על ידי הספורטאים אל הפוליטיקאים, ודרך עתירות לבתי משפט.

כלכלת הודו אולי צומחת בקצב מהיר, אך הספורט שלה נותר מאחור. הוא פשוט במקום נמוך בסדר העדיפויות. זה לא בגלל חוסר יכולת; קריקט, הספורט הלאומי, זוכה לתקציבי ענק והופך את כוכביו למיליונרים. הוא היוצא מהכלל.

הבעיות ההודיות נובעות בין השאר מהיעדר תקציבים ומתקנים, משחיתות, מהמרחק הגדול בין הערים הגדולות לכפרים, ומהפערים בין העשירים לעניים. "המעמדות הנמוכים מרכיבים את רוב האוכלוסייה, ולהם אין גישה להשכלה, אין גישה לתזונה טובה, לבריאות", אמר ל־BBC פרופסור רונוג'וי סן, חוקר מדעים דרום אסיאתיים מאוניברסיטת סינגפור, "המשמעות היא שחלק גדול מאוכלוסיית הודו איננה מסוגלת לקחת חלק בספורט ואין לה גישה למתקני ספורט".

אם היא מעוניינת בכך בכלל. מומחים מציינים גם סיבה חברתית: העניים מאיצים בילדיהם להתרכז בלימודים — האמא ההודית חולמת על בן רואה חשבון או רופא — ורואים בספורט פעילות לשעות הפנאי בלבד.

"להורים יש את הסמכות לקבל החלטות בחיי ילדיהם", הסבירה ל"יורוניוז" מדהולי קולקארני, פסיכולוגית ספורט, "יש אמרה בשפה ההינדית — 'החיים יתבזבזו אם תשחק, אבל אם תצליח בלימודים תהיה מלך'. למרות שיש לנו בתי ספר ואוניברסיטאות מהטובים ביותר, אין לנו מתקני ספורט והשכלת ספורט טובה. אין תמיכה הולמת, אין מדיניות ידידותיות לספורטאים".

הם פשוט לא מעניינים מספיק את הרשויות — טוען פנקאג' אדוואני, כוכב ביליארד המקומי ששיחק גם בסבב הסנוקר העולמי. "הספורטאי צריך להיות במרכז של מדיניות הספורט ובהודו לא הגענו לשלב הזה", אמר השנה ל־PTI, "פעמים רבות ספורטאים צריכים לרדוף אחרי הרשויות, כשיש לאפשר להם להתרכז בענייניהם".

בופאנה נפגש לאחרונה עם שר הספורט כדי לדון בקידום הטניס בהודו. הוא עצמו פועל לשם כך והקים אקדמיה. אם שואלים את שר חאן, מזוכי הזהב בהוקי שדה במשחקי מינכן 1972, אין לו מה לבנות על הממשלה: "פשוט לא מטריד אותם אם המדינה זוכה במדליות או לא".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ