אמיר ענבר
אמיר ענבר
ג'ק ברבהאם דוחף את המכונית שלו בדרך לקו הסיום בסיברינג. "פשוט התמקדתי בכביש והמשכתי לדחוף. היה חם"
ג'ק ברבהאם דוחף את המכונית שלו בדרך לקו הסיום בסיברינג. "פשוט התמקדתי בכביש והמשכתי לדחוף. היה חם"צילום: Harold Valentine / AP
אמיר ענבר
אמיר ענבר

12.12.1959 כשג'ק ברבהאם הצטרף לפורמולה 1 ב-1955 הוא גילה כי אולי עולם כמנהגו נוהג, אבל הוא צריך לנהוג אחרת. דברים שהצליחו לאוסטרלי בשנים קודמות, כשהתחרה במירוצים במולדתו, הפסיקו לעבוד ברגע שנחת באירופה. "כשג'ק יוצא מפנייה", אמר אחד הקולגות שלו, "לעולם לא תדע איזה חלק של המכונית יצוץ ראשון".

התשובה, בתכיפות גבוהה מדי, היתה החלק הלא נכון. בשנותיו הראשונות בפורמולה 1 התחרה ברבהאם רק במעט מהמירוצים, אבל התעקש להמשיך. הוא קשר את עצמו לקבוצת קופר, בה עבד תחילה גם ללא שכר, בונה לעצמו מכונית מירוץ ומספק רמזים ראשונים לקריירה שלא תיזכר רק בזכות ביצועיו כנהג. "זה לא שהוא התחיל לעבוד עבורנו, כמו שהוא התחיל לעבוד איתנו", שיחזר הבוס ג'ון קופר, "הוא פשוט בא בתכיפות גבוהה יותר והתרגלנו לכך שהוא בסביבה".

בעונתו הרביעית בפורמולה 1, כולם כבר התרגלו לכך. התוצאות השתפרו בהתאם. בחמישית הן כבר היו כה טובות, שלמירוץ הסיום בסיברינג, פלורידה, הגיע ברבהאם בראש דרוג הנהגים. בהקפה האחרונה, במרחק קילומטר וחצי מסיום העונה, הוא הוביל גם במירוץ, בדרך לניצחון ולאליפות העולם, כשמכוניתו האטה ואז נעצרה. אז ברבהאם יצא ממנה, והתחיל לדחוף.

אחרי הכל, הוא לא גדל בפרבר בסידני כשבפיו כפית של זהב ולידיו הגה של מכונית פורמולה 1. כבר בגיל 12 למד לנהוג ברכבים של אביו, כדי לסייע במשלוחי הפירות והירקות שפרנסו את המשפחה. בן 15 היה כשעזב את בית הספר לטובת לימודי הנדסת מכונאות במקביל לעבודה במוסך. כשמלאו לו 18 גויס לחיל האוויר האוסטרלי ושירת במלחמת העולם השנייה. הוא רצה להיות טייס, והסתפק במכונאות מטוסים.

אחרי שחרורו התחיל להתחרות במירוצים על מסלולי עפר. "זה היה אימון נהיגה נהדר", שיחזר, "נזקקת לרפלקסים מהירים - למעשה חיית או מתת עליהם". אולי זה מסביר כיצד שרד בהמשך 15 שנים בפורמולה 1 ללא פציעה חמורה יותר מקרסול שבור, בעודו מאבד עשרות קולגות שנהרגו בתאונות. זה לא היה בגלל רכות.

"על המסלול, ג'ק תמיד היה היריב הקשוח ביותר מבין כל הקשוחים, לפעמים עד שתהיתי כיצד בחור נחמד כל כך מחוץ למסלול מגדל עליו קרניים וזנב כאלו", כתב יריבו סטרלינג מוס בהקדמה לספר "סיפורו של ג'ק ברבהאם". ב-2009 הוסיף מוס בראיון ל"אוסטרליאן סטורי": "את רוב הנהגים שכחת ברגע שעקפת אותם, אבל עם ג'ק לעולם לא ידעת. הוא תמיד היה שם, עסוק בציד".

ב-1959, מאבק האליפות יתרכז בשניהם. למירוץ הסיום יגיע ברבהאם עם 31 נקודות, כשמוס שני עם 25.5. גם טוני ברוקס, עם 23 נקודות, יהיה בתמונה. כבר בהקפה הראשונה ייפגע ברוקס על ידי חברו לקבוצת פרארי, וולפגנג פון טריפס, ויישאר הרחק מאחור. מוס יוביל ויפתח פער, אבל בהקפה השישית יפרוש בגלל תקלה בתיבת ההילוכים.

בשלב הזה לא היה על ברבהאם כל איום. הוא הוביל במירוץ כשאחריו ברוס מקלארן, גם הוא נהג קופר, שסיפק לו הגנה על כל צרה שלא תבוא מהירכתיים. בסופו של דבר, הצרה תבוא מתוך מיכל הדלק של ברבהאם, שהתרוקן. כ-350 מטרים מקו הסיום הוא נעצר. מקלארן תהה מה לעשות. בהוראת האוסטרלי, הוא המשיך הלאה וניצח במירוץ.

מוס אמנם היה בחוץ, אך ברוקס עוד דהר במסלול, גם אם בפיגור של יותר מהקפה. האם הוא מסוגל עוד לאיים על התואר? ברבהאם לא עמד לקחת סיכון. גם במונאקו 57' הוא נתקע לקראת הסיום, ודחף את המכונית כדי לסיים שישי. בסיברינג 59' עשה זאת שוב. "כמובן שכשדחפתי את המכונית לעבר קו הסיום לא ידעתי מה מצבי בכל הנוגע לאליפות העולם", שיחזר ב-2009.

כל שנותר ל-15 אלף הצופים ביציעים היה להריע. לאנשי המסלול אסור היה לעזור לו, שכן אז היה נפסל. לקושי הוסיפה העובדה שהמירוץ הסתיים בעלייה קלה. נתוני המירוץ יעידו כי ברבהאם דחף את מכוניתו , על 450 הק"ג שלה, במשך דקות ספורות. הוא הרגיש שעבר נצח. "ראיתי את ברוקס עובר", שיחזר את הרגעים הללו, "פשוט התמקדתי בכביש והמשכתי לדחוף. היה חם". ממה שקרה אחרי שחצה את קו הסיום לא זכר כלום, "מלבד זה שקרסתי ליד המכונית והחייתי את עצמי עם בקבוק קוקה קולה. לקח לי רבע שעה לחזור לנשום כמו שצריך, ואז הבנתי שניצחתי". הוא סיים רביעי במירוץ והשיג בכך שלוש נקודות שבכל מקרה לא היה צריך, הופך ליחיד שמוכתר לאלוף העולם בעודו דוחף את מכוניתו. "היו צריכים לבנות אותה עם חבל מקדימה", צוטט ב"טיים".

ברבהאם כונה "בלאק ג'ק", בגלל צבע שיערו וגישתו הרגועה תחת לחץ. "אדם של מעט מילים", הוגדר ב"ספורט אילוסטרייטד". אולי זו הסיבה לכך שחרף ביצועיו והישגיו, אחרים זכו ליותר הערכה. "אני מניח שאם מתרכזים בפרטים, אני אדם מאוד לא מעניין", הסביר בשעתו, "אני אוכל מזון רגיל, לא שותה או מעשן, לא הולך למועדוני לילה. פשוט מעניינת אותי העבודה שאנחנו עושים - ספורט מוטורי. רק בשביל זה אני חי".

לא רק כדי לנהוג הוא חי. הרקע שלו כמכונאי שימש אותו היטב. בלילה שקדם למירוץ האליפות בסיברינג עוד עבד על תיבת ההילוכים והמתלים. "מאסטר של האמנות שלו", הגדיר אותו ג'קי סטיוארט, שלוש פעמים אלוף עולם, "הוא היה צריך לנהוג במכונית רק פנייה או שתיים כדי להבין מה מונע ממנה לעשות מה שהוא רוצה". בשנים הבאות, תחומי אחריותו ימשיכו להתרחב.

ב-1961, כשמאחוריו אליפות שנייה, חש ברבהאם שבקופר לא משקיעים את שנדרש כדי לייצר רכב טוב. הוא עזב והקים קבוצה, שנשאה את שמו. בה הוא כבר באמת עשה כמעט הכל. "נהניתי להיות המכונאי, לדאוג למכונית ולהביא אותה לקו הזינוק, כפי שנהניתי מנהיגה", סיפר, "נהיגה היתה הרפיה אחרי הכל. זה היה ריגוש - לא רק לבנות את המכונית שלך, אלא גם להתחרות בה ולנצח במירוצים".

נדרש זמן עד שזה קרה. את הניצחון הראשון של ברבהאם, ב-1964, השיג נהג אחר של הקבוצה. כעבור שנתיים שונו חוקי המשחק כשהמנועים גדלו לנפח של שלושה ליטר. בעוד קבוצות אחרות סבלו ממנועים לא אמינים, ברבהאם שכנע חברה אוסטרלית לפתח מנוע חדש. בעזרתו, בגיל 40, היה לנהג הראשון שמנצח במירוץ במכונית משל עצמו. בזמן שג'ק ברבהאם הוכתר ב-1966 לאלוף העולם לנהגים בפעם השלישית, קבוצת ברבהאם זכתה באליפות ראשונה ליצרניות.

הקבוצה הזו המשיכה להתקיים במשך עשורים. ברבהאם עצמו התחרה עד 1970, כשהיה בן 44. באותה שנה השיג את ניצחונו ה-13 והאחרון. התאונה שגרמה למותו של חברו מקלארן - שבעצמו הקים קבוצה שנשאה את שמו, מהחשובות בתולדות פורמולה 1 - דחפה אותו לפרישה. הוא מכר את הקבוצה לברני אקלסטון, לימים בעלי ומנכ"ל הסבב, וחזר לאוסטרליה. שלושת בניו הלכו בעקבותיו, לספורט המוטורי. דייויד התחרה בפורמולה 1. הוא וגם ג'ף זכו במירוץ 24 השעות של לה מאן.

ב-2009, דייויד ייצג את אביו החולה בסיברינג באירוע לציון 50 שנה למירוץ שהפך אותו לאלוף. חמש שנים אחר כך מת ג'ק, בגיל 88. גם אם שמו נעלם מהמסלולים, מורשתו מורגשת. מעבר להיסטוריה שעשה כנהג, הוא פרץ דרך לאוסטרלים שבאו אחריו - אלן ג'ונס, מארק וובר, דניאל ריקארדו. אחרים עשו את צעדיהם הראשונים בסבב בקבוצתו. למשל, רון דניס - לימים הבוס הכל יכול של מקלארן. "פעמים רבות משתמשים במלה 'אגדה' כדי לתאר ספורטאי מצליח, ומגזימים", אמר דניס, "במקרה של סר ג'ק ברבהאם, זה מוצדק לחלוטין".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ