אורי טלשיר
שליח "הארץ" לריו

1. לפעמים בספורט, ודאי ברמות הגבוהות ביותר, זה רק השפיץ של הנעל, קצה הציפורן, רוח חמקמקה בשיוט מדליות או אפילו צלילה אל קו הגמר שעשויים להבדיל בין אכזבה ענקית לתהילת עולם. אצל חנה מיננקו, למשל, שישה סנטימטרים — אורך של אצבע — חצצו בינה לבין מדליית הארד בבור הקפיצה המשולשת.

במקרה של העיתונאים — נו, הנודניקים שרק מתלוננים ומבקרים גם כשהם נשלחים למקומות המופלאים בעולם — כ־400 מטר בקו אווירי הפרידו בין פתרון תזונתי אידאלי לבין התבזות קולינרית. בימי המשחקים הראשונים, עת נתיבי השאטלים עדיין מבלבלים וכשלא ברור לגמרי ההבדל בין הפארק האולימפי לכפר האולימפי, הנטייה הטבעית היא להימשך למקומות הבולטים וההומים. אם לשם צועד הרוב, כנראה שזו הדרך הנכונה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות