יומן ריו

כמו בכל מקום בעולם, הישראלים שוב עקפו את התור לבופה

בזמן שהרוב התמסר לעסקה קולינרית מפוקפקת ועמוסה, העיתונאים הישראלים מצאו את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וגם: משחקי ריו לא היו נקיים מבעיות ארגוניות, אבל על הכל האפילו העושר הספורטיבי והחמימות של המקומיים בעלי חוש האלתור ושמחת החיים

אורי טלשיר
שליח "הארץ" לריו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי טלשיר
שליח "הארץ" לריו

1. לפעמים בספורט, ודאי ברמות הגבוהות ביותר, זה רק השפיץ של הנעל, קצה הציפורן, רוח חמקמקה בשיוט מדליות או אפילו צלילה אל קו הגמר שעשויים להבדיל בין אכזבה ענקית לתהילת עולם. אצל חנה מיננקו, למשל, שישה סנטימטרים — אורך של אצבע — חצצו בינה לבין מדליית הארד בבור הקפיצה המשולשת.

במקרה של העיתונאים — נו, הנודניקים שרק מתלוננים ומבקרים גם כשהם נשלחים למקומות המופלאים בעולם — כ־400 מטר בקו אווירי הפרידו בין פתרון תזונתי אידאלי לבין התבזות קולינרית. בימי המשחקים הראשונים, עת נתיבי השאטלים עדיין מבלבלים וכשלא ברור לגמרי ההבדל בין הפארק האולימפי לכפר האולימפי, הנטייה הטבעית היא להימשך למקומות הבולטים וההומים. אם לשם צועד הרוב, כנראה שזו הדרך הנכונה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ