טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ומה עכשיו? דיכאון פוסט אולימפי זו מחלה אמיתית

אחרי שהשתתפו באירוע הספורט הגדול בעולם, בחגיגה בלתי נגמרת של כח, זריזות וטכניקה עילאית, נאלצים הספורטאים שהיו שם להסתפק בחיי היומיום, תחרות פשוטה, אימון מפרך, עוד קרב, משחק או תרגיל. המעבר הקיצוני מהאולימפוס הספורטיבי לשגרה האפורה גובה מהם מחיר נפשי יקר

7תגובות
מייקל פלפס מודה לקהל
DOMINIC EBENBICHLER/רויטר

ימים ספורים אחרי משחקי בייג'ין 2008, הג'ודוקאים טראג'י וויליאמס-מארי ורוד פרגוסון פרסמו בלוג שכותרתו: "תסמונת דחק פוסט אולימפי - הצד האפל של המסע אל הזהב". "אתם בטח תוהים אם תסמונת כזו קיימת, או שאנחנו מנסים לשעשע", כתבו, "האמינו לנו: היא בהחלט קיימת". בין השאר הציעו: "ראיינו את מייקל פלפס בעוד זמן מה, ואפילו לו יהיה סיפור לחלוק". נדרשו אמנם כמה וכמה שנים, אבל בסופו של דבר פלפס באמת חלק עם העולם את סיפורו; על דיכאון, על מחשבות בנוסח "אינני רוצה לראות עוד יום" שעברו בראשו. כשיצא מהבריכה,...

רוצים לקבל כל טור וכתבה של אמיר ענבר ישירות למייל, מיד עם פרסומם? לחצו על ״התראות במייל״, כאן למעלה בשורת השיתוף


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#