לצאת גדולים ממדינה קטנה: המדליסטים הישראלים מספרים איך הם עשו את זה

לסמוך על ההורים, לברוח מהפוליטיקה, להביא כסף מהבית, להתאמן כמה שיותר בחו"ל, לנצח את השדים הפנימיים ולהתעלם מעול הציפיות של הציבור והתקשורת. למרות שבישראל אין תרבות ספורט, הצליחו שישה ספורטאים לשבור את תקרת הזכוכית ולעלות לפודיום האולימפי

אורי טלשיר
אורי טלשיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריק זאבי על הפודיום באתונה, מסתכל על דגל ישראל
אריק זאבי על הפודיום באתונה 2004צילום: רויטרס

תל אביב, 1983. "יום אחד, בגיל 16, החלטתי שאני רוצה להיות הכי טובה בעולם. התחלתי לנהל את החיים שלי לפי זה. את לא הולכת ברחוב וצועקת לכולם 'אני רוצה להיות אלופת העולם', אלא מדברת על זה עם עצמך ועם המעגל הקרוב אלייך. זו תעוזה, את מכוונת את החיים שלך למקום שבו את אומרת 'אני הולכת לעשות את זה, למרות שאף אחד במדינה לא עשה זאת לפניי ועל אף שזה משהו שרק מעטים יכולים לעשות'. את לא אומרת את זה בשביל להשוויץ, לא על מנת לרצות מישהו ולא כדי לסמן 'וי', אלא כאמירה פנימית לעצמך. לימים, אחרי שעברתי לעולם העסקי, הבנתי שבעצם הייתי יזמית. היה לי דרייב מטורף וכישרון, הייתי חרוצה ולא הייתי מוכנה להתפשר על דבר. כל המכשולים בדרך היו מבחינתי רק תפאורה. רציתי רק לטפס למעלה".

תגובות