על מה אנחנו כועסים כשאנחנו כועסים על לואיס סוארס?

הנשיכה היא ילדותית, חייתית, מזוהמת ולא גברית, וכך גם לואיס סוארס. רצינו להאמין שהשתנה, שהשאיר הכל מאחוריו, אבל אז הוא שוב נעץ את שיניו

שאול אדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שאול אדר

על מה אנחנו כועסים כשאנחנו כועסים על לואיס סוארס? מדוע הנשיכה שלו עוררה תגובות זהות בכל רחבי העולם והפכה לנושא שיחה מרכזי שניות אחרי ששודרה, יותר מכל שער או תקרית אחרת במונדיאל? ולמה הוא עושה את זה?

יש בנשיכה משהו שמעורר אי נוחות יותר מפעולות אלימות אחרות (ונשיכה על פי כל קנה מידה, חוקי וחברתי, היא פעולה אלימה). היא נוגדת את כל כללי ההתנהגות של ספורט: היא ילדותית, חייתית, מזוהמת ולא גברית. תחושת האי נוחות שמתעוררת כשרואים את סוארס פוער את פיו ונועץ את שיניו בכתפו של ג'ורג'יו קייליני היא אינסטינקטיבית ומזכירה את זו שעורר המתאגרף מייק טייסון כשנשך את אוזנו של איוונדר הוליפילד. שני גברים יכולים לנסות לגרום נזק מוחי אחד לאחר במסגרת תחרות לגיטימית, אבל כשטייסון קרע את אוזנו של הוליפילד הוא עורר זעם וגועל דומים לאלה שעורר סוארס. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ