פסיכומונדיאל

להכניס פנדל בעזרת הראש

גמר המונדיאל, כמו משחקים רבים אחרים, עשוי להיות מוכרע בדו-קרב מהנקודה הלבנה. המדריך הפסיכולוגי המלא לבועט המושלם

גבי זקס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבי זקס

בעיטות הפנדלים במונדיאל הן הרבה יותר ממאבק בין שני ספורטאים. כשם שהרגע בו הבעיטה של מקסי רודריגס עברה את קו השער ייזכר על ידי אומה שלמה כרגע קסום של אושר עילאי, הוא גם עלול היה להיחקק כרגע טרגי לאותם איש ואומה. בתיאוריה, בעיטת פנדל אמורה להיות משימה פשוטה לשחקני כדורגל מקצוענים, לבטח לשחקני העלית במונדיאל, אך אין צורך להיות פסיכולוג כדי להבין שהמציאות רחוקה מהתיאוריה, לבטח המציאות של רודריגס באותם רגעים.

כיצד הוא ואחרים עושים זאת? כיצד הם עומדים בלחץ הבלתי נתפש? בשנים האחרונות מגלים פסיכולוגים של הספורט יותר ויותר עניין בבעיטות עונשין, ומנהלים מחקר שיטתי בניסיון להבין באופן טוב יותר את האתגר הפסיכולוגי שהן נושאות עימן ולמצוא להן פיתרון. התשובה, אם בכלל היה צורך במחקר בכדי להגיע אליה, היא שרבים אינם מצליחים. באופן צפוי, המחקר הראה שחרדה על השפעותיה היא הגורם המרכזי לכישלון בבעיטת עונשין, וככל שהלחץ עולה (ועמו הפוטנציאל להגברת החרדה ההרסנית) עולה גם הסיכוי להחטאה. מחקר שסקר כ-400 בעיטות עונשין מטורנירים גדולים עד לשנת 2007 מצא ששחקנים מצליחים בפחות מ-60% מהבעיטות כאשר משמעות ההחטאה היא הדחה מהטורניר, זאת בהשוואה ל-92% הצלחה כשמשמעותה של בעיטה מוצלחת היא ניצחון במשחק.

כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול? חלק מהתשובה נמצא במחשבותיו ורגשותיו של רודריגס ברגעים שלפני הבעיטה. כפי שהעידו פניו, סביר להניח שאינו חש שיש לו 92% להכניע את השוער, אלא לחץ כבד ביותר. זהו סוד העניין - לחץ אינו בהכרח מתורגם לחרדה גבוהה. מצד אחד, הסטטיסטיקה על הבועטים שמנסים להימנע מהפסד מרמזת על קשר חיובי בין חרדה לכישלון. יחד עם זאת, אחוזי ההצלחה הגבוהים תחת התנאי הגורלי של בעיטה לשם ניצחון מרמזים שהדרך שבה השחקן מגדיר את הבעיטה מהווה תשתית פסיכולוגית קריטית עליה יכולות פסיכולוגיות נוספות מסוגלות להישען. השאלות המתבקשות הן ממה מורכבות יכולות נוספות אלו, האם התמקדות בכישלון ובהשלכותיו מגבירה חרדה ופוגעת בביצוע, ומה ניתן לעשות בכדי להימנע מכך כשאינך בועט לשם ניצחון?

מקסי רודריגס ברגע הבעיטה המכרעת. כיצד הוא ודומיו עומדים בלחץ הבלתי נתפש?צילום: AP

ביטחון ומיקוד
כאמור, ישנה חשיבות לדפוסי החשיבה לפני הבעיטה, אך כפי שנראה בהמשך, כך גם לדפוסי חשיבה קדומים יותר המאפיינים את הבועט ולרגשות המלווים אותם. ראשית כל, חובה במונדיאל לתגבר באופן משמעותי את אימוני בעיטות העונשין, זאת מאחר ותחושת המסוגלות העצמית לעד תנמיך את עוצמת החרדה הפוטנציאלית. בהנחה שזה נעשה, הבניה מחשבתית שונה ויזומה של המצב מפחיתה את רמת החרדה על ידי הגברת המיקוד בפעולות שתחת שליטת השחקן; כך, למשל, במקום "המשימה כרגע היא להימנע מהפסד", עדיף לחשוב כי "המשימה היא לבעוט בביטחון ועם טכניקה טובה". בדומה לכך, מספר מחקרים מצביעים על חשיבותן של אמונות, בפרט בכל הקשור לחלק של "מזל" ו"יכולת". כך, נמצא ששחקנים המחזיקים בדעה לפיה בעיטות עונשין תלויות במזל או בפעולות השוער (אשר מצביעות על תחושות שליטה ומסוגלות נמוכות), נוטים לחוות חרדה גבוהה. לעומת זאת, שחקנים בעלי ביטחון עצמי ותחושת שליטה גבוהה, המאמינים שיכולתם ופעולותיהם יכריעו, מתאפיינים ברמות חרדה נמוכות יותר. השילוב של תחושת מסוגלות עצמית חזקה עם הסטת המחשבה מהאפשרות לכישלון והשלכותיו , אל עבר מיקוד בהצלחה והשלכותיה, עזרו לרודריגס ואחרים במצבו להגביר את היתכנות ההצלחה שלהם.

לוחמה פסיכולוגית
עד כה עסקנו בשחקנים, אך ברור שמבחינה פסיכולוגית גם לשוער יש יכולת השפעה על מצבו הפסיכולוגי של הבועט. לכן, גם אם במקרה הטוב זה לא בדיוק מתאים להגדרה של פיפ"א "fair play", ובמקרה הרע אף מכוער ומקומם, השוערים יכולים להשיג תועלת רבה משימוש בלוחמה פסיכולוגית. במצבי לחץ, פגיעותם הפסיכולוגית של בועטים מסוימים עלולה להיות גבוהה מאוד. כך נהג טים קרול, השוער המחליף של הולנד, בבעיטות העונשין מול קוסטה ריקה. לפני כל בעיטה הוא ניגש אל הבועט ואמר לו, בליווי שפת גוף אגרסיבית, "אני יודע בדיוק לאן אתה הולך לבעוט". לאחר מכן קפץ והרעיד בעוצמה את משקוף השער. התוצאה הלא מפתיעה הייתה שתי הצלות. הסוד והחוכמה כאן אינם רק בתוכן דבריו, שאולי פגע בביטחון, בריכוז או במיקוד הבועטים. ההתנהגות התוקפנית, שמטרתה לפגוע באיזון הרגשי של הבועט, חשובה לא פחות. מדוע? מפני שבעיטת העונשין וחווית האיום הפסיכולוגי הטמונה בה דומה למצב שבו שני אנשים עומדים לפתוח בריב. במצב כזה, שפת הגוף האגרסיבית של אחד האנשים משחקת תפקיד חשוב ביכולת לייצר הרגשה של תוקפנות או כניעות. כשמצבים רגשיים אלו נחווים בעוצמה גבוהה, ביכולתם לגרום לחוסר איזון פסיכולוגי ולהגביר את הסיכוי להחמיץ.

טים קרול רגע לאחר שהדף את הבעיטה של בריאן רואיס. לפני כל בעיטה הוא ניגש אל הבועט ואמר לו, בליווי שפת גוף אגרסיבית, "אני יודע בדיוק לאן אתה הולך לבעוט"צילום: REUTERS

עד כאן הבנו את החשיבות של הדרך שבה שחקנים תופשים וניגשים למעמד, כמו גם ליכולתם לשמור על ביטחון ומיקוד אל מול הפרעות פנימיות וחיצוניות. אך ברור שכאשר גורל המדינה על כתפיך, לבצע את המשימה בהצלחה היא הישג פסיכולוגי אדיר, וזאת בלשון המעטה. ובכל זאת, כישורים אלו ניתנים להקניה והטמעה באופן כזה שיהיו שמישים לשחקן במצבים שכאלו. על ידי הגברת תחושות הביטחון והשליטה באשר ליכולת של הבועט להתמודד עם האתגר הפסיכולוגי (יכולת שהינה פקטור בסיסי במנגנון החרדה, אם תרצו החרדה מהחרדה) מצטמצם באופן משמעותי הסיכוי להופעתו של האתגר.

הסוד בעיניים
למרות היותה של בעיטת העונשין אתגר פסיכולוגי במהותו, האם יש יתרון לסוג בעיטה או בעיטה למקום מסוים? למרות שנמצא יתרון סטטיסטי מובהק לבעיטה לעבר הפינה הימנית הגבוהה (88% הצלחה) ואל מרכז השער (83% הצלחה, שכן ברוב המקרים השוער יבחר לזנק לאחד הצדדים), במעמד כה גורלי כמו המונדיאל קשה להרגיש בנוח מול שתי הבחירות הללו. ואכן, הרוב המכריע של הבועטים במונדיאל הנוכחי נמנעו משתי האופציות, במיוחד מבעיטה למרכז השער. יתרון רצוי ושימושי יותר הינו התאמת האסטרטגיה לבועט, או יותר נכון, לרמת החרדה של הבועט.

מחקרים שנערכו בתנאי מעבדה אשר בדקו את תנועות העיניים של בועטים, מצאו שהחרדה גורמת להתמקדות גדולה יותר בשוער ומגבירה את הסיכוי לבעיטה קרובה יותר אליוצילום: REUTERS

ישנן שלוש דרכים לבעוט בעיטת עונשין: אסטרטגיית בעיטה התלויה בשוער, כלומר שבה הבועט יתייחס למיקום השוער או תנועתו ולפיהם יחליט על כיוון הבעיטה; בעיטה שבה בוחרים את המיקום תוך התעלמות מוחלטת מהשוער; ואסטרטגיה שבה מטעים את השוער (מסתכלים לצד אחד ובועטים לצד שני, כפי שמסי בעט נגד הולנד). מחקרים שנערכו בתנאי מעבדה בדקו את תנועות העיניים של בועטים ומצאו שהחרדה גורמת להתמקדות גדולה יותר בשוער, ולפיכך מגבירה את הסיכוי לבעיטה לסביבתו הקרובה. יוצא מכך שהאסטרטגיות אשר מסיטות את תשומת הלב מהשוער עדיפות, במיוחד עבור החרדתיים במיוחד. ממצא נוסף שמחזק זאת הוא ששוערים שזזו יותר לפני הבעיטה, וכך משכו את תשומת הלב של השחקן אליהם, מצילים יותר בעיטות (בדיוק כפי עשו בהצלחה שוער קוסטה ריקה בשמינית הגמר, ובצורה בוטה עוד יותר שוער הולנד ברבע הגמר).

הייחודיות של בעיטות עונשין - לשחקן יש זמן רב יחסית לחשוב על השלכות הבעיטה - עלולה לפעול לרעתו על ידי הגברת החרדה. אם כך, האם פשוט כדאי לבעוט כמה שיותר מהר על מנת לא לחשוב? נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. לאחר ניתוח ווידאו של בעיטות עונשין, מצאו חוקרים שבועטים המשקיעים פחות משניה בסידור הכדור על הנקודה הלבנה מצליחים ב-58% מהבעיטות. זאת לעומת אלו המשקיעים מעל לשניה, ומצליחים בכ-80% מהבעיטות. באופן דומה, נמצא כי המתנה של שניה או יותר בין שריקת השופט לביצוע הבעיטה מעלה את אחוזי ההצלחה של הבעיטה.

כוחן של הרגשות
אם לחזור לרודריגס ולאחרים שצלחו את המעמד, חשוב לזכור שסוד הצלחתם אינו נובע רק מדפוסי חשיבה ומיקוד רצויים, או מאסטרטגיית הבעיטה או כיוונה. ברגעים מכריעים כאלו, בסיס כוחם הוא הכוח האדיר של רגשותיהם. אז אלו רגשות רצויים?

"כיוונתי לראש של השוער בשביל לשבור אותו לגמרי". רודריגס רגע אחרי הפנדל המכריעצילום: REUTERS

כשרודרגיס דיבר על מחשבותיו לפני הבעיטה, הוא סיפר שבאותו הרגע עברו לו מחשבות רבות בראש: "רציתי לעקור את השער... אני לא מאלו שבועטים לאמצע, אבל כל כך רציתי לבעוט חזק, אז כשהגעתי לנקודה החלטתי לבעוט לאמצע...כיוונתי לראש של השוער בשביל לשבור אותו לגמרי. כשהכדור נגע ברשת השגנו את החלום - לשחק בגמר".

דבריו מספקים הצצה מרתקת למאבק הפסיכולוגי העוצמתי שחווה. מצד אחד, חרדה והפוטנציאל הקוגניטיבי ההרסני ("עוברים לך 200 אלף דברים בראש"), ומצד שני מלחמתו בהם, על ידי בחירה באסטרטגיית בעיטה פשוטה המספקת תחושת ביטחון ושליטה והתמקדות במחשבה בודדת במקום בדברים האחרים. המנגנון הנוסף שתרם להצלחתו הוא התמרת הכוחות הרגשיים לרגשות אדפטיביים המכוונים החוצה במקום פנימה (רגש תוקפנות המופנה אל השוער). באופן מעניין, ברגעים כאלו הכוח הרגשי משחק תפקיד גם ברמה הקבוצתית ומשפיע על הבועט היחיד. כך נמצא ששחקנים ונבחרות שחגגו את השערים באופן מופגן ניצחו יותר פעמים מאשר קבוצות שלא חגגו. הסיבה טמונה במנגנונים אבולוציוניים רגשיים-חברתיים של האדם, המספקים רגישות גבוהה לרגשות האחר, יחד עם נטייה להידבק בהם (לטוב או לרע). אם ניקח את ההיגיון הזה לרמת המקרו, נבין שעל רודריגס הושלכו החלומות והתקוות של אומה שלמה ("השגנו את החלום של לשחק בגמר"), בין היתר בזכות אצטדיון מלא בארגנטינאים. אך למרות שרגשות אלו הכבידו עליו והעצימו אותו בו זמנית, במפגש עם אישיותו ויכולתו המקצועית של רודריגס, כוחם ומשקלם של אלו השפיעו לחיוב והטו את הכף לעבר ההצלחה. לא צריך להיות אוהד ארגנטינה בשביל להרגיש שהניצחון של רודריגס וחבריו (ובפרט השוער סרחיו רומרו) אינו רק ניצחון הארגנטינאים על ההולנדים, אלא ניצחון רוח האדם והאהבה על הפחד, החרדה והמוות. בשביל רגעים כאלה שווה לראות 120 דקות של כדורגל. אולי אף שווה לחיות.

גבי זקס הוא פסיכולוג ספורט בעל הקליניקה "פסיכולוגיה להצלחה ספורטיבית"

תגובות