בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבת עם בנות נבחרת פלסטין: הרבה מעבר לכדורגל

הרחובות לבשו חג, מכובדי הגדה הפגינו נוכחות ואפילו דגלי החמאס לא הוחרמו. נבחרת הנשים של פלסטין אירחה במשחק היסטורי את אלופת העולם, יפאן, וקיבלה כבוד כמעט כמו האסירות המשוחררות הטריות. "אני רוצה ליהנות מהחופש ולראות כדורגל", אמרה אחת מהן, סנאבל בריק

תגובות

בכל ימות השנה, הנפת דגלי חמאס בתחומי הגדה המערבית הינה עבירה על החוק שכוחות הביטחון לא מקלים בה ראש. דגל ירוק, יודעים כולם, משמעותו מעצר מידי. אבל בשבוע שעבר התיר בית הנשיאות, בראשות הנשיא מחמוד עבאס, לעצום עיניים. היה זה לרגל שחרורם של האסירים הפלסטיניים במסגרת עסקת שליט, כשלמעלה מ-100 מהם התקבלו בכבוד מלכים. למחרת, סמלי החמאס כבר נקברו עמוק במחסן. הכבוד לאסירים, לעומת זאת, נשאר על כנו. הם הפכו ברגע אחד לסלבריטאים מקומיים, מושאי הערצה ומוזמני כבוד לכל אירוע נחשב.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

כך היה אתמול באיצטדיונה העירוני של שכם, כאשר נבחרת הנשים הפלסטינית בכדורגל אירחה למשחק ידידות את אלופת העולם יפאן והרחובות לבשו חג. מדובר באירוע היסטורי בתולדות העם הפלסטיני - לראשונה משחקת נבחרת הנשים המקומית בשכם. יומיים קודם לכן ערכו שתי הנבחרות משחק ראווה ראשון על אדמת חברון. נגמר 19-0 ליפאניות, אבל למי אכפת.

שורת המכובדים ביציע כללה שרים ובעיקר שרות בממשלתו של אבו מאזן, ראשי ערים, מושלים וסגניהם, נציגים יפאנים ויו"ר ההתאחדות והוועד האולימפי הפלסטינים, ג'יבריל רג'וב. אך תשומת הלב המרכזית בכלל נטתה למקום אחר. מאחורי המכובדים התיישבו שלוש בחורות - סנאבל בריק, פותנא אבו אל עייש ועמאל ג'ומעה - שמשכו אליהן את עין המצלמה ואת המיקרופונים. "אלו אסירות משוחררות", הסביר אחד הנוכחים את פשר ההמולה סביבן, "הן אמנם שוחררו בזכות החמאס, אבל שלושתן מהפת"ח". גם רג'וב בחר לחלוק להן כבוד במהלך ההפסקה, כשהעניק להן מדליה אישית וחיבוק חם.

שחקניות הכדורגל יכולות להמתין. למעלה מ-4,000 אוהדים אמנם התכנסו לכבודן ביציעי הבטון בשכם, אך יש שלוש נשים שחשוב יותר להלל. "הוזמנתי למשחק על ידי ההתאחדות", סיפרה בריק בת ה-22, שהשתחררה בשבוע שעבר אחרי שלוש שנים בכלא הישראלי, "אין מצב שאחזור לכלא. התנאים לא היו קלים, בקושי זכיתי לביקורים. הייתי מאוד מאושרת כשנודע לי שאני משוחררת. זה קצת הפתיע אותי, כי בכל מקרה הייתי אמורה להשתחרר בעוד כמה חודשים. זה נכון שרואים בי פה גיבורה, כמו כל האסירים ששוחררו, אבל אין לי כוונה לחזור לפעילות עוינת. אני רוצה ליהנות מהחופש, ללמוד, למצוא עבודה וגם לראות כדורגל. אני רוצה לחיות בשקט". גם שתי חברותיה מבהירות כי עמדתן דומה. אבו אל עייש נשפטה ל-15 שנות מאסר וריצתה רק שש. "זה מרגש לראות שיש נבחרת לנשים בכדורגל", אמרה.

שרון בוקוב

מי שמתנגד, עצור

עבור פלסטינים רבים, כדורגל נשים הוא בגדר חלום שהתגשם רק בדרך נס. לפני פחות משנתיים ייסד רג'וב ליגה חצי-מקצוענית שהיתה שילוב בין קט-רגל לכדורגל חובבני, כשאת השחקניות ליקטו מבתי הספר ומהאוניברסיטאות המקומיות. הנבחרת נוסדה במקביל, אך החלה את צעדיה הבינלאומיים רק לפני שנה. הפלגים הדתיים הביעו התנגדות עצומה לקיום ספורט נשי. ביומיים שחלפו מאז המשחק הראשון ביום חמישי מול יפאן ועד למפגש אתמול, נעצרו ברחבי הגדה 19 אנשים שהפגינו נגד האירוע. "היתה התנגדות", סיפר רג'וב, "אבל היא שולית. רק פלג אחד בשכם הביע התנגדות, אבל ברגע שהחלטתי לערוך את זה כאן, בתמיכה של הראיס ובעידודו של ראש הממשלה פיאד, אף אחד לא יכול היה לעצור את זה. מבחינתי, זה מסר חשוב לעולם כולו שאנחנו מקדמים את הספורט הנשי וחותרים לשוויון זכויות מלא. עבורי זו מהפכה חברתית, זה משחק תקדימי. מאז שאני יו"ר בחרתי לקדם את ספורט הנשים, לתת להן הזדמנות שווה. האירוע הראשון שנקיים אחרי שיהיה שלום, זה משחק ידידות בין נבחרות הנשים והגברים שלנו ושלכם".

רחובותיה המאובקים של שכם לא התמרקו לרגל האירוע. המוסכים עבדו בצהרי שבת בהילוך גבוה, בתי העסקים ניהלו שגרת יום עבודה רגיל, ובתי הקפה העלו ריחות מתוקים של נרגילות. גם שלטי חוצות המזמינים למשחק ההיסטורי נעדרו מהעין. "יהיו אלפים ביציעים", הרגיעו אנשי רג'וב. לבטח הרבה יותר מהכמות שמושכת נבחרת הנשים הישראלית. מאות מטרים ממבואות האיצטדיון מתחילה להיחשף ותכונה מיוחדת - ילדות צעירות, בחורות מתבגרות, אמהות, נשים וטף, כולם עטופים בדגלי פלסטין, צועדים בתהלוכה שמחה. חבורת בנות אוחזת בתופים ובמצלתיים ושרות "פלסטין, פלסטין".

שרון בוקוב

"אף אחד לא מצפה שננצח", אומרת אוהדת מקומית, "אבל זה לא חשוב, זו חגיגה גדולה לכולנו". שני גושי יציעים נפרדים ממוקמים באיצטדיון. מהעבר האחד קול בס גבוה מחריש אוזניים, מהצד השני טונים נמוכים משוחררים לאוויר - הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. האוהדים כולם מקבלים את פניה של סגנית המושל, ענאן אטירה, שעושה את דרכה ליציע המכובדים. "זו חגיגה גדולה לכולם", היא אומרת בחיוך שכולו ניצחון, "זו פעילות ברוכה, למרות שהכדורגל הנשי עדיין לא מפותח. המשחק הזה הוא הזדמנות לגרום ליותר בנות להצטרף לכדורגל או בכלל לקדם את הספורט הפלסטיני. אנחנו מנסים לדחוף את ספורט הנשים יותר, הענף הזה עדיין לא פופולרי, אבל בהחלט יש רצון וביקוש לזה בעם. יש משאבים, הרשות משקיעה ועם הזמן זה יתפתח".

צעדים ראשונים

הנבחרות עולות לחימום ומתקבלות בתשואות. אבו מאזן לא הגיע, אך דיוקנו, כמו זה של יאסר ערפאת, מביט על כולם מלמעלה. המאמן הירדני של הפלסטיניות, האני אבו ליל, הגיע לפני שנתיים להחדיר מעט מקצוענות, ועתה הוא משקיף מהצד ומשדר שגם אצלו הציפיות נמוכות. "כדורגל הנשים הפלסטיני עוד בחיתוליו", הוא אומר, "אספתי אותן מקט-רגל והן עושות צעדים ראשונים בענף. כדי לקדם את זה צריך שיהיו פה יותר מאמנים מקצוענים ויותר צעירות שיבואו לשחק. אנחנו גם נאלצים להתמודד עם לא מעט קשיים, יש שחקניות מחברון שלוקח להן יותר משעתיים רק להגיע ועוד שעתיים לחזור בגלל המחסומים. גם לי לא תמיד קל - כשאני יוצא לביקור בירדן לוקח לי חודש רק להשיג אישור כניסה חזרה".

שרון בוקוב

רגע לפני נגינת ההמנונים מפיקים הרמקולים צלילים קצביים של שיר פופולרי. הקהל בטירוף, הדרבוקות מגבירות קצב, הדגלים מתנופפים. "זה שיר שיצא אחרי הנאום של אבו מאזן באו"ם", מסביר אחד המקומיים, "זה שיר לכבוד ההחלטה העתידית להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67'". יפאן, למי שתהה, הודיעה מזמן על תמיכתה בהכרזה כזו.

השופט המקומי מוציא את המשחק לדרך. במפגש הראשון היה 4-0 כבר אחרי רבע שעה. הפלסטיניות רודפות אחרי אלופת העולם ועסוקות בעיקר בהגנה על המולדת. "יותר מרבע שעה חלפה ועדיין 0-0", אומר מישהו לסעדי רג'וב, האחראי במשרד התקשורת של אבו מאזן. "אתה פותח פה", הוא עונה, "עוד דקה נחטוף בגלל העין שלך". אמר, וצדק. רבים שמחו לגלות שהמבול לא הגיע אחרי הראשון. "רק" רביעייה הפעם. המאמן אבו ליל הסתובב כמנצח. "אני מאוד מרוצה", הוא סיפר, "למדנו את היריבה יותר, תיקנו כמה טעויות. במשחק הראשון לא ידענו עליהן כלום, זה בהחלט הישג". גם ההמונים מסביב לא נתנו לתוצאה לקלקל את המסיבה. "למעשה", היה מי שאמר בציניות, "ניצחנו היום 0-15".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#