בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצטער דייגו, אבל מסי טוב ממך

כן, שמעתם נכון. יותר טוב מהגאון בו התאהבתי כילד ב-1986. יותר טוב בדריבל, יותר מהיר, יותר סקורר. ולמרות כל זה, מראדונה גדול יותר, וסביר שלנצח יישאר כזה. למה? כי כל הקלישאות נכונות

22תגובות

בוויכוח המיתולוגי בשאלת מראדונה או פלה, התשובה שלי מאוד פשוטה: מראדונה. למה מראדונה? כי אותו ראיתי ואת פלה לא.

מיהו הכדורגלן הגדול ביותר בכל הזמנים? דברו איתנו בעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

זה לא רק שראיתי אותו, זה בעיקר מתי ראיתי אותו. ובכן, זה היה בקיץ 1986. הוא היה במקסיקו, אני בסלון של סבא וסבתא שלי (ז"ל וז"ל), ברחוב טשרניחובסקי בבת ים, בקומה השביעית, לבוש טרנינג כחול, ישוב על שטיח בצבע אדום. הייתי בן 11, אחרי ניסיון מסוים בתחום צפיית הכדורגל, שהתבסס על הליכה לא סדירה עם אבא שלי לבלומפילד, למשחקים של הפועל תל אביב.

רויטרס וגטי אימג'ס

בתקופה ההיא, הלהיט היה הצגות כפולות ולעתים אף משולשות, ולכן יצא לי לראות גם לא מעט את מכבי, בית"ר ושמשון תל אביב. כמובן שבערב הייתי צופה בתקצירי המשחקים ובאותה עונה מדוברת אף הועבר המשחק הראשון מהליגה הלאומית בשידור ישיר ומלא: הפועל תל אביב נגד מכבי חיפה, 90 דקות על האליפות, כולל נבדל פאסיבי שלא נשרק והקשתה אחת של גיל לנדאו שניפקה רגע של אושר, שלא העליתי על דעתי שיחזור עוד אחד כמותו.

ובכן, זו התקופה, זה הרקע. ואני בסלון, ברחוב טשרניחובסקי בבת ים, רואה כדורגל, מונדיאל. ומאחר שסבתא שלי היתה מאוד חולה - סרטן ריאות - אף אחד לא ישב לידי. ימים על גבי ימים כולם דאגו ועזרו וטיפלו, ובעיקר לא היו פנויים למה שאינו קשור בה ובמחלה, בוודאי לא למשחק המגוחך הזה שמשוחק בצד השני של העולם.

כך, פחות או יותר, נחשפתי למראדונה: אני עם עצמי במקום עצוב. וראיתי אותו עושה דברים שמעולם לא ראיתי שחקן עושה. והתאהבתי. ובגמר, נגד גרמניה המערבית, אני זוכר שלא נתנו לו לזוז, הפילו אותו כל הזמן, אבל בכל זאת הוא הצליח לבשל את שער הניצחון ולהניף את גביע העולם. ולי כבר לא היה ספק שהוא השחקן הכי טוב בעולם, והכי גדול אי פעם, והכי גדול שיהיה אי פעם, וכשאבא שלי הזכיר את פלה - מי זה פלה? - מיד פטרתי את העניין כאזוטריה, או שמא הזיה, שאין זה הזמן להעלותה על הפרק.

עם הזמן התברר שאם יש משהו אזוטרי, זה בוודאי לא פלה, אלא הזיכרון המצומצם שלי, שהתבסס על מעט מדי שנות צפייה בכדורגל. ובכל זאת, בשאלת המחלוקת הקלאסית לא שיניתי את עמדתי - מראדונה - בעיקר משום שלא השתכנעתי. קטעי הווידאו הדהויים של פלה, שהוקרנו מדי פעם, לא עשו עלי רושם יוצא דופן, וגם הסטטיסטיקות העדיפות בהרבה היו תיאורטיות מדי, וקרסו אל מול הרגשות והזיכרונות, והשטיח האדום הישן, והמחלה של סבתא, והעונג שהארגנטינאי הקטן הזה סיפק לי באותם ימים.

לכן כל כך קשה לי לכתוב את המשפט הבא: לאונל מסי הוא שחקן טוב יותר ממראדונה. (עכשיו עצירה. עכשיו לקחת אוויר. עכשיו להביט שוב במשפט. עכשיו עוד אפשר למחוק. מחר כבר יהיה מאוחר. תמחק, נו תמחק. אתה הרי תצטער על זה). לא מוחק, כי מסי שחקן טוב יותר ממראדונה. לא גדול יותר, לא חשוב יותר, לא מנהיג יותר, לא אייקוני יותר. אבל שחקן טוב יותר. וצריך לכתוב את זה בשם ההגינות, כי העיניים חוזות בשנים האחרונות שוב ושוב בדברים שגם מראדונה לא עשה. דברים מרהיבים, אמנותיים, יעילים, סנסציוניים, בעיקר עקביים. וזה נכון שסביב מסי ישנם גאוני משנה כמו צ'אבי ואינייסטה, וסביב מראדונה היו כל מיני ואלדנואים ובורוצ'אגות, ואפילו איזה אוסקר גארה אחד שהגיע להפועל כפר סבא באיזה יום חורף אחד. וזה נכון שקשה להשוות, ואי אפשר להשוות, ועד שמסי לא יזכה במונדיאל, ועד שמסי לא יהיה טוב בנבחרת, ועד שמסי לא ייקח קבוצה בינונית כמו נאפולי ויוביל אותה לאליפות, ועד ש... ועד ש... ועד ש....

אבל מה לעשות, מסי שחקן טוב יותר ממראדונה. ומה שעצוב, או מדהים, או עצוב ומדהים, זה שהוא טוב ממראדונה בדיוק באותם אלמנטים שמראדונה הצטיין בהם: דריבל, מהירות עם הכדור, כיבוש שערים. ולמרות שמראדונה טוב ממסי - אמנם במעט - בכל הקשור לראיית משחק, לבישולים ולבעיטות חופשיות, זה עדיין לא סותר את האמירה שמסי שחקן טוב יותר ממראדונה. כן, מסי שחקן טוב יותר ממראדונה. אבל מראדונה שחקן גדול יותר ממסי.

כדי שמסי יחלוף על פני מראדונה גם בקריטריון של הגדולה, הטענות הקלישאתיות צריכות להפוך למציאות: עליו לזכות במונדיאל, לפחות אחד. ולא רק לזכות, אלא גם להוות חלק קריטי בזכייה, ועליו להראות שהוא יכול לקחת קבוצה בינונית פלוס (ולנסיה? ארסנל? רומא?) ולזכות איתה בתואר. ואם כבר גדולי עולם (מראדונה, ג'ורדן, מוחמד עלי, פדרר), עליו לחרוג מהתחום שממנו בא - כלומר, לא להיות "הכדורגלן ההוא", אלא להיות "מסי". כלומר, מותג, דימוי שעומד בפני עצמו, גדול מהמשחק אותו הוא מייצג.

מסי לא שם. לגמרי לא שם. קשה להאמין שאי פעם יהיה. אבל צריך לומר: הוא הטוב ביותר שאני ראיתי (מצטער דייגו, זאת האמת, אבל אתה עדיין הכי גדול עבורי).

תקוע בכאן ועכשיו | והערב, שיעמום

עד לפני שלוש שנים, המחשבה על הערב היתה מרגיעה. הייתי אומר לעצמי: מה זה חשוב עכשיו שמשעמם/קשה/מעצבן, הרי בערב יש ליגת האלופות. והמחשבה על המשחקים, היא לבדה, היתה מספיקה כדי לנחם, כדי לאפשר את המשך העיסוק בהבלי הצהריים.

ואילו בשנתיים האחרונות המחשבה כבר לא מנחמת. למעשה, לעתים היא אינה מופיעה כלל. היא נותרת באיזשהו מקום בחלל העמום של התודעה, כמו יודעת לבדה שאין בה טעם יותר, שהעובדה שמארסיי וארסנל נפגשות ברבע לעשר היא אמנם נחמדה, אבל בוודאי לא מחפה על הכאן והעכשיו.

ייתכן שזה אני, שמתבגר, וסביבי נערמים עוד ועוד דברים שצריך לקחת בחשבון, ושבאופן יחסי הכדורגל הופך למשמעותי פחות. ייתכן, אבל לא נראה לי. יותר נראה לי שמשהו בשיטה הזאת של ליגת האלופות, בעיקר שלב הבתים, איבד מהכוח של פעם. נדמה לי שהחזירות הכלכלית הפחיתה מהמשמעות, והצורך למתוח את המפעל הזה עד לקצה פועלת כעת את פעולת הנגד.

אני דווקא די מתגעגע למחשבה המנחמת של הכדורגל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#