שאול אדר
לונדון

ב-2 בנובמבר 1936, במבנה ענק על גבעה רמה החולשת על צפון מזרח לונדון, התרחשה היסטוריה. מאלכסנדרה פאלאס, אותו היכל עצום במאזוול היל, יצא השידור הראשון של ה-BBC, ו-75 שנה מאוחר יותר לא ניתן להגזים בחשיבות האירוע.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

הטלוויזיה שינתה את העולם ויחד עמו את הספורט, שתרם גם הוא לא מעט להצלחת המדיום. פחות משנה מאוחר יותר, ב-16 לספטמבר 1937 בשעה 15:40, כלל לוח השידורים את התכנית "כדורגל מארסנל" - 15 דקות של שידור חי ממשחק האימון בין ארסנל לקבוצת המילואים שלה. כ-100 משפחות באזור מאזוול היל נהנו מהאפשרות לצפות בהיסטוריה, משחק המתרחש מרחק מיילים ספורים מהם. השידוך המושלם יצא לדרך.

באפריל 1938 עלה לאוויר שידור חי של המשחק בין אנגליה לסקוטלנד מאיצטדיון האימפריה בוומבלי. חודש מאוחר יותר יצאה לדרכה מסורת חשובה: רשת ה-BBC שידרה את גמר הגביע הראשון בין פרסטון להאדרספילד. על השידור הופקד טומי וודרופי, קצין בצי הבריטי וכוכב רדיו נערץ, ששידר אירועים היסטוריים כמו הכתרת המלך ג'ורג' השישי, חזרתו של נוויל צ'מברליין ממינכן ב-1938 וגם שעשועונים ותכניות מקומיות, שדיווחו בין השאר על סגירתו של פאב במזרח לונדון.

צילום: גטי אימג'ס

שמונה ימים אחרי הכתרת המלך, התייצב וודרופי שיכור לחלוטין לשידור משט מלכותי לרגל האירוע, ובמשך ארבע דקות ליהג לאומה משפטים חסרי תוכן בקול ובתחביר רצוצים. הוא הושעה לזמן קצר, אבל בשל היותו הכוכב הבלתי מעורער של עולם הרדיו הוחזר אל מאחורי המיקרופון. שידור המשט החגיגי לא היה הרגע המביך האחרון שלו בשידור.

משחק הגמר היה איום. 90 דקות של שעמום לוו ב-29 דקות הארכה נטולות אירועים. כשהיה נדמה שהמשחק יסתיים ללא שערים, הכריז וודרופי: "אם יובקע כאן שער, אוכל את הכובע". ברגע זה פרץ ג'ורג' מאטץ', הקיצוני הימני של פרסטון, והוכשל ברחבה. מאטץ' בעט בעצמו את הפנדל פנימה, פרסטון הניפה את הגביע והקצין היה חייב לעמוד במלתו.

אכל מה שבישל

ביום שישי שאחרי המשחק, התייצב השדר באולפני BBC והחל לאכול מול המצלמות עוגה גדולה בצורת כובע. "זו היתה הופעה מרשימה", דווח ב"טיימס", "ההתחלה אולי חלשה, ההתקפה על שולי הכובע חסרה אש, אבל הוא צבר קצב. מיסטר וודרופי, מותש למראה, עמד במשימה. כבודו הוחזר לו והאמונה נשמרה. כשסיים את הפירור האחרון, הוא יכול היה לעזוב את האולפן בשלום ולחזור הביתה לארוחת הערב".

משהו באתוס של שידורי הספורט ב-BBC מגולם באירוע הזה. זו היתה פריצת דרך, שהפכה למסורת לאומית חשובה עד שאיבדה מערכה עם עליית כלי תקשורת אחרים. היה באירוע יהירות ונפיחות מסוימת, שבצדה הומור ויכולת לצחוק על עצמך בליווי תחושת אחריות. אם וודרופי הכריז בפזיזות שיאכל כובע אם יובקע שער, כובע הוא יאכל.

באותה שנה שודרו גם 25 דקות חיות מטורניר ווימבלדון, ומעט מאוחר יותר גם קרבות איגרוף. ב-48' ליוו מצלמות הטלוויזיה את האולימפיאדה הצנועה בלונדון, והקשר בין שני הצדדים הפך לצורך קיומי. ב-46' נמכרו 5,000 מכשירי טלוויזיה בלבד בארצות הברית, אבל עשר שנים מאוחר יותר, 75% ממשקי הבית החזיקו במכשיר. "התרומה של הספורט לקצב החדירה יוצא הדופן הזה חשובה מאוד", קובע חוקר התקשורת ג'ון גולדסט, "שידור אירועי ספורט היה אלמנט מפתח בהשקת תעשיית הטלוויזיה".

גולדסט מציין את אולימפיאדת מלבורן ב-56' כנקודת ציון בהתפתחות הטלוויזיה, בעקבותיה החל העולם לפתח רשתות טלוויזיה מקומיות ושידורי ספורט על בסיס המודל של ה-BBC בו ספורט הוא חלק חשוב מהתרבות הלאומית - והמודל האמריקאי, לפיו ההכנסות מפרסום מעצבות את לוח השידורים.

הפער בין שתי הגישות נשמר במשך שנים, בעקבות התנגדות מועדוני הכדורגל באנגליה לשידור משחקי ליגה חיים מחשש לפגיעה בהכנסות והסרוב העקבי של ה-BBC לשדר פרסומות. ב-60' שודר משחק חי אחד בלבד, בעקבות התנגדות המועדונים המובילים, ורק ארבע שנים אחר כך החלה הרשת לשדר תכנית תקצירים, שנחנכה בתקציר המשחק מאנפילד בין ליוורפול לארסנל. פרסומות על חולצות הקבוצות אושרו לשידור רק בסוף שנות ה-70'.

ערוצי ה-BBC נקיים מפרסומות וממומנים מאגרה שנתית עד היום, אבל שידורי הספורט באנגליה קרובים כעת יותר למודל האמריקאי. כמעט כל יום משודר בשידור חי משחק כדורגל בערוצים מסחריים, כולל עשרות משחקי פרמייר-ליג במהלך העונה. כדורגלנים הפכו לסלבריטאים, הכסף הציף את הפרמייר-ליג, שידורי הכדורגל של "סקיי" נוצצים ומרשימים יותר משל ה-BBC, אבל באים במחיר האדרה עצמית של התאגיד ולוח שידורים מפוצל בו יש לרשת את המלה האחרונה. גמר הגביע, למשל, הוא בסך הכל עוד יום בלוח השנה.

האיכות של ה-BBC נבחנת באירועים הגדולים יותר. הכיסוי הנרחב של מונדיאלים, אליפויות אירופה, אולימפיאדות וטורנירי ווימבלדון, לעתים באופן חופף, הוא מופת לכל בית שידור ציבורי, שראוי להילמד ברשות השידור הישראלית או באחרות, שכנועות לכל אינטרס מסחרי.

עכשיו זה נגמר

בארי דייויס היה אחד השדרים הבולטים של ה-BBC, לטוב ולרע - מקצוען בעל ידע נרחב וגם צדקן מטיף מוסר בלתי נלאה, שצבר אוהדים ושונאים רבים. בראיון למגזין "בליזארד", הוא התייחס לרגע השיא של שידורי הספורט ב-BBC ב-75 שנותיה: אותו אחר צהריים בוומבלי במונדיאל 66', כשאנגליה הוליכה 2-3 בגמר מול מערב גרמניה ומספר אוהדים חוגגים פרצו לכר הדשא.

"ישנם אנשים על המגרש", אמר השדר קנת' וולסטנהולם, "הם חושבים שזה נגמר". אז הבקיע ג'ף הרסט את השער הרביעי לזכות אנגליה. "זה נגמר עכשיו", הכריז וולסטנהולם. "זהו סיכום יפהפה לדרך בה קריינות צריכה להיות", אמר דייויס, "זה היה בתקופה אחרת, סגנון שונה לגמרי. הוא מביט על המגרש, רואה אנשים וחושב שהם חושבים שהמשחק נגמר. ואז, באנג, הוא נגמר. הוא הגיש את השורה באופן נפלא, באופן פשוט מאוד".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ