בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקט, חברים. עכשיו משחקים

רכישת כרטיס היא משימה כמעט בלתי אפשרית, ועל אוהדים אורחים אין מה לדבר. באיצטדיון יושבים 30 אלף איש, ביניהם פועלים וחיילים ששוחררו מחובותיהם לשם כך, ולרוב שותקים. מבט נדיר מתוך משחק של נבחרת צפון קוריאה בפיונגיאנג

תגובות

נדרשו לפחות חמש דקות של משחק עד שהבנתי מדוע אני חש כי משהו חסר. לא היתה שירה, לא נשמעו קריאות עידוד מסוג כלשהו. היה מובן מאליו שאין לצפות לגל מקסיקאי או לכל דבר בסגנון באיצטדיון בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה.

הקול היחיד שנשמע מאוהדי צפון קוריאה - לבושים באופן אחיד כמעט בסוג של מדי צבא ועונדים סמלי תמיכה במנהיג קים - עלה כאשר נבחרתם התקרבה לשער של אוזבקיסטן או כשהיריבה איימה על השער הצפון קוריאני. בכל זמן אחר שרר באיצטדיון שקט מוחלט. הוא רק העמיק כאשר החלוץ האוזבקי אלכסנדר גיינריק העלה את נבחרתו ליתרון, במשחק שהתקיים בחודש שעבר במסגרת מוקדמות גביע העולם 2014.

"זה היה כל כך משונה", סיפר גיינריק בלובי של מלון קוריו בפיונגיאנג בתום המשחק, "בדרך כלל כשאנחנו משחקים מול קהל כה גדול, איננו יכולים לשמוע אחד את האחר במגרש. היום שמענו בבירור אפילו את הוראות המאמן מהספסל".

כמו בתחומים רבים, גם על הכדורגל בצפון קוריאה יודע העולם מעט מאוד. האובססיה של האומה המתבודדת לחשאיות מוחלטת הביאה לכך שלזרים אסור לצפות במשחקי ליגה. בתחילת השנה הותר לחבורת תיירים להיכנס למשחק, אבל זה היה חד פעמי. חוקי פיפ"א - כן, ידו של ספ בלאטר מגיעה גם לפיונגיאנג - קובעים שבמשחקים בינלאומיים רשאי לצפות גם מי שאינו צפון קוריאני, אלא שלהשיג כרטיס זה אתגר.

השלטונות אוסרים על שימוש באינטרנט, כך שלא ניתן להזמין כרטיס דרכו. לזרים גם אסור להשתמש במטבע המקומי והם מחויבים לנוע לכל מקום בלוויית מדריכים, שהם למעשה שומרים. המשמעות היא שגם אי אפשר להגיע לאיצטדיון כמה שעות לפני משחק ולרכוש כרטיס. במקרה שלי, האנשים הנחמדים ב-KCNA - סוכנות הידיעות הרשמית של המדינה - הסכימו ללוות אותי למשחק. שילמתי 20 יורו כדי לקבל כרטיס בשורה הראשונה.

היתה אפשרות שהמשחק יתקיים ב"אחד במאי", איצטדיון הספורט הגדול בעולם, מלבד מתקני פורמולה 1. המקום, בו לפי דיווחים נשרפו חיים כמה גנרלים שניסו להתנקש ב"מנהיג היקר" קים ז'ונג-איל בשלהי שנות ה-90', יכול להכיל 150 אלף צופים. לבסוף החליטה התאחדות הכדורגל הצפון קוריאנית, אולי בתבונה, שאיצטדיון "יאנגאקאדו" הקטן בהרבה מתאים יותר לאירוח האוזבקים.

פקק תנועה, היחיד בו נתקלתי במשך שבוע בצפון קוריאה, היקשה על ההגעה לאיצטדיון, שעה שגנרלים ושאר אח"מים נהרו אליו. ברחובות העמוסים יחסית סביב המתקן ניתן היה לראות דוגמה נדירה - ובלתי חוקית - למסחר פרטי: זקנה מכרה סיגריות לאוהדים.

מי זה רוני?

למרות היריבה הלא אטרקטיבית ושעת המשחק המוקדמת, ארבע אחר הצהריים, האיצטדיון היה כמעט מלא, 30 אלף צופים. הם לא כללו אוהדים מאוזבקיסטן, שלא הורשו להגיע. המדריך שלי ("אוהד כדורגל שרוף") סיפר כי פועלים, סטודנטים וחיילים שוחררו מחובותיהם כדי לבוא לעודד את הנבחרת, בניסיונה לעלות לגביע עולם שני ברציפות.

צפון קוריאה הפסידה בכל שלושת משחקיה במונדיאל בדרום אפריקה בקיץ שעבר - 1-2 לברזיל, 0-7 לפורטוגל ו-0-3 לחוף השנהב. דיווחים שהמאמן קים ז'ונג-הון נשלח למחנה עבודה הופרכו בבדיקה של פיפ"א.

קים מדריך עתה קבוצה מקומית בפיונגיאנג. בקשתי לראיין אותו נדחתה, כמו גם בקשה לשוחח עם עיתונאי ספורט צפון קוריאנים בתום המשחק. "אסור", אמר לי המדריך כשהתיישבנו במקומותינו, מלה ששמעתי שוב ושוב במהלך השבוע שלי במדינה.

העיר פיונגיאנג מלאה במאות שלטים ופוסטרים שמהללים ומפארים את הנשיא הנצחי קים איל-סונג ואת קים ז'ונג-איל. האיצטדיון, באופן מפתיע מעט, דווקא היה חף מתעמולה. אפילו לא פוסטר אחד של קים.

הנבחרת הצפון קוריאנית לא הרשימה. סולידית ונטולת ברק. "הם היו מאוד ממושמעים וראית שהם משחקים לפי תכנית מסודרת, אבל חוץ מזה לא היה להם מה למכור", ניתח גיינריק.

בהתחשב בכך שהם באים ממדינה קומוניסטית שמקדשת את השיתוף יותר מהאינדיבידואל, לא פלא שהכדורגלנים הצפון קוריאנים לא בורכו בסטייל. היה גם צפוי שז'ונג טיי-סה, שמשחק ביפאן, יהיה יוצא דופן. האיום שלו על השער האוזבקי הסביר לכל מדוע כונה במונדיאל "וויין רוני הצפון קוריאני".

לא שרוב הקהל שמע אי פעם על רוני. כדורגל, תמיד אומרים לנו, הוא שפה אוניברסלית. הדבר נכון בדרך כלל, אבל לא בצפון קוריאה. במדינה שהשיתה על עצמה בידוד, רק חלק קטן מהקהל, האליטה, מכיר את כוכבי הכדורגל האירופי. הילדים שמשחקים ברחובות צפון קוריאה לא לובשים חולצות של ארסנל או מנצ'סטר יונייטד.

למרות זאת, אין ספק שהכדורגל פופולרי גם בצפון קוריאה. מבחינת השלטונות, אולי אף יותר מדי. ב-2005 פרצה אלימות בעקבות הפסד הנבחרת לאיראן במוקדמות גביע העולם. לתדהמת המשטר, הדבר הידרדר למהומות חסרות תקדים בין אוהדים לשוטרים שפיזרו אותם.

לקראת שריקת הסיום אזלו כוחותיהם של השחקנים הצפון קוריאנים. בהתקפה נדירה הוכשל ז'ונג על סף הרחבה וגנרל שישב לידי צעק "כרטיס אדום". בהתחשב בשקט מסביב, השופט האיראני בוודאי שמע אותו. בסופו של דבר זכו האוזבקים בניצחון חוץ חשוב, 1-0, ועלו לראש בית 3.

ביום שלישי תארח צפון קוריאה את יפאן. אם לא תנצח, סיכוייה לעלות לשלב הבא במוקדמות יהיו קטנים ביותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#