בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה קאקה ולא ריקארדו איזקסון דוס סנטוס לייטה?

מדוע ללא מעט כדורגלנים מדרום אמריקה מופיע הכינוי על החולצה ולא השם האמיתי? ולמה אצל ססק פברגאס אין אחידות? שווה בדיקה

10תגובות

1. סרחיו אגוארו ממנצ'סטר סיטי משחק עם חולצה ועליה הכיתוב "קון אגוארו". אני יודע שמדובר בכינוי שלו, אבל היה נראה לי מוזר שהדבר מופיע על החולצה. לא זכור לי שעל החולצה של מרטין פאלרמו הופיע הכיתוב "אל לוקו". מתי התחיל השימוש בכינויים על חולצות, ואיזה שם אמור להופיע על החולצה? על חולצתו של ססק פאברגאס, למשל, מופיע לפעמים השם ססק ולפעמים פאברגאס. האם יש חוק הנוגע לדבר? (אמיר)

2. נכון שזה קורה גם אצל ספרדים ופורטוגלים, אבל מדוע לברזילאים יש תמיד כינויים או שמות פרטיים על גב החולצה? (משה אייל)

יש לכם שאלות נוספות לעוזי דן? דברו איתנו בעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

1. חוקת הכדורגל כלל לא מחייבת את הופעת שמו של השחקן על גב החולצה. תקנוני תחרויות שונים - גמר גביע העולם, אליפות אירופה, ליגת האלופות - אכן מחייבים זאת, כשלקבוצות ולשחקנים קיימת הרשות להשתמש בכינויים כל עוד הם מוכרים ולא פוגעניים.

אי-פי

התנוססות השמות על חולצות השחקנים הפכה לנורמה בתחילת שנות ה-90' (אליפות אירופה וליגת האלופות ב-92', מונדיאל 94'). למעשה, אז גם החלו להשתמש בכינויים. אין ברירה אחרת. הרי לרבים מהשחקנים הברזילאים יש כינוי או שם אחד. אחת ההגבלות היא זו המחייבת שמירה על שם זהה על החולצה לאורך כל התחרות.

פאברגאס, למשל, לבש חולצה ועליה שם המשפחה שלו בפרמייר-ליג ובליגת האלופות. כשעבר לברצלונה, שינה את שמו על גב החולצה לססק, כינויו, אך נאלץ להופיע עם שם המשפחה על גבו בצ'מפיונס.

אגוארו, מנגד, קיבל חולצה עם הכיתוב "קון אגוארו" (קון, כינויו, על שם דמות מצוירת שהיתה חביבה על השחקן בילדותו) כבר כשנחת באתלטיקו מדריד ב-2006.

2. ברזילאים רבים נוטים להיקרא בשם בודד - בין אם מדובר בכינוי (פאטו), וריאציה על השם המקורי (רונאלדיניו) ואם מדובר בשם הפרטי (ניימאר) - ויש לכך לא מעט סיבות. אחת מהן כמובן היא אורך השמות במדינות דוברות פורטוגזית.

אי-פי

הרבה יותר קל להגיד או לכתוב "פלה", מאשר אדסון אראנטס דו נסימנטו. בתקופתנו, כשיש להעלות את השם על חולצת השחקן, העניין עוד מסתבך. קאקה, למשל, לא יוכל להיקרא ריקרדו איזקסון דוס סנטוס לייטה.

ההיסטוריונים טוענים כי סיבה נוספת היא אחוז האנאלפביתים הגבוה בברזיל בדורות עברו, להם היה קל יותר להתמודד עם שמות פרטיים קצרים או כינויים. טענה נוספת של היסטוריונים היא כי העבדות, שבוטלה בברזיל רק בשלהי המאה ה-19, הובילה לשימוש הרווח בשמות קליטים וקצרים. העבדים נקראו, לפחות על ידי בעליהם, בשמות פרטיים או בכינוי המבוסס על המקום ממנו באו - ג'מבה או ג'מבה קונגו, למשל.

בנוסף, קיימת הפמיליאריות הברזילאית. ניתן כך להבדיל גם בין מעמדות - שמרנים ושכבות חברתיות גבוהות ישתמשו בשם המלא, בעוד העממיים יקצרו או ישתמשו בכינויים. לא בכדי נקרא נשיא ברזיל הקודם, לואיס אינאסיו לולה דה סילבה, בכינוי "לולה". מדובר בסימן להיותו בן למעמד הפועלים המקובל על השכבות השונות בחברה המקומית.

הסיבות הללו הפכו את הכינויים והשמות הקליטים לרווחים בתרבות הברזילאית, ומשם הדרך אל מגרש הכדורגל היתה קצרה. כשהביאו האנגלים את המשחק לברזיל בשלהי המאה ה-19, נהגו לקרוא לשחקנים בשמות המשפחה שלהם, כמו בבריטניה. אבל הנוהג המקומי התפשט במהרה אל המשחק היפה. כבר במשחק הראשון של נבחרת ברזיל, בשנת 1914, שיחק בהרכב ברזיל שחקן שנקרא רק "פורמיגה" (נמלה בפורטוגזית). זה היה בוודאות הכינוי שלו, אם כי לא בטוח שהתבסס על שם החיה אלא על עיר ברזילאית בשם זה, ממנה הגיע השחקן.

אי-פי

מ"האף הגדול" ועד "פטריק סוויזי"

שחקני כדורגל רבים מתהדרים בכינויים, חלקם ציוריים - מ"האף הגדול" לקרלוס בילארדו ועד ל"בודהה הקטן" לאיוון דה לה פניה, מ"הפרעוש" ללאו מסי ועד "הכינה" לקלאודיו לופס, מ"קול הרעם" ללואיג'י ריבה ועד "הנוצה הלבנה" לפבריציו רבאנלי.

אבל יש גם סוג אחר של כינויים, כאלה שרק אנשים מסוימים משתמש בהם - בדרך כלל שדרים, לרוב דרום אמריקאים. בעוד לשחקנים מהיבשת החדשה הם קוראים בכינויים המוכרים, שידורים של ליגות אירופיות על ידי שדרנים דרום אמריקאים מביאים אוסף בלתי נשכח.

שדרן כזה הוא לואיס עומאר טאפיה מ-ESPN דרום אמריקה. על פיו, ג'ון קארב הוא "הג'ירפה", פדרו מוניטיס הוא "הדרדס", קרלס פויול הוא "טרזן", ריאן גיגס הוא "טוראי ריאן", אנדרס אינייסטה הוא "קספר", תומאס גראבסן היה "שרק", זידאן כונה "הארי פוטר" ופאבל נדבד "פטריק סוויזי". טאפיה ללא ספק חובב סרטים, מצוירים במיוחד.

אי-פי

השדר הארגנטינאי חואן מנואל פונס - עם כינוי משל עצמו, "אל במבינו" - משדר בארגנטינה את הפרמייר-ליג. עבורו, אבו דיאבי הוא "נקניקיה", נייג'ל דה יונג הוא "קראטה", רפא בניטס כונה "אביו של הארי פוטר", ככל הנראה על שום תרומתו האפסית לעלילה, ולי בויאר זכה לכינוי שבספרדית נשמע טוב יותר: "לחם עצוב".

לפונס יש חיבה מיוחדת למנצ'סטר יונייטד: אלכס פרגוסון הוא "הפנים האדומות", נמניה וידיץ' הוא "המוזר", ז'י סונג פארק מכונה "הצייתן" ו-וויין רוני זכה לכינוי המאוד הולם - "החזיר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#