בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

1 הוא המספר הבודד בעולם

זכייה בפרס ספר הספורט של השנה היא אירוע משמח. סיפורו של רוברט אנקה, השוער הגרמני ששם קץ לחייו לפני שנתיים, ממש לא

3תגובות

ההכרזה על הזוכה בתחרות ספר הספורט של השנה, בחנות ספרים גדולה ליד כיכר פיקדילי בלונדון, היא לרוב אירוע רווי שמפניה וצהלות ניצחון. אבל החודש נוסף לטקס טון נוגה. בפרס זכה "חיים קצרים מדי - הטרגדיה של רוברט אנקה". ספרו של רונלד רנג, על חייו של השוער הגרמני רוברט אנקה שהתאבד לפני שנתיים, היה הפייבוריט לנצח, אבל העיתוי - יום לאחר שכדורגלן העבר ומאמן נבחרת וולס, גארי ספיד, שם קץ לחייו - הפך את הטקס למעורר מחשבות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות של ספורט הארץ ישירות לפייסבוק שלכם

אמנם מדובר כנראה בשני מקרים שונים לגמרי - אנקה סבל במשך שנים מדיכאון קליני ואילו ספיד, ככל הידוע, לא סבל מהמחלה - אבל שני האירועים הצליחו לזעזע את הדימוי הרווח של ספורטאים וכדורגלנים בפרט. כלי התקשורת וספורטאים רבים מטפחים את הסטריאוטיפ על מיליונרים צעירים, נהנתנים, בזבזנים וחסרי דאגה. אבל גם אם הם חסרי דאגות כלכליות, יש מחיר כבד לחיים בעולם תחרותי וחסר רחמים כמו ספורט מקצועני ברמות הגבוהות.

גטי אימג'ס

רנג, חבר קרוב של אנקה, החל לכתוב את הספר כאוטוביוגרפיה שתחשוף את הקשיים של ספורטאי הסובל ממחלת נפש, אותה הוא לא יכול לחשוף, והמשיך כספר המתאר את חייו ומותו של האיש. רנג מתאר את חייו של אנקה, שוער מוכשר שגדל במזרח גרמניה - את העליות והירידות התלולות במהלך הקריירה שלו, עד שהגיע לשיאו במדי האנובר והפך לשוער נבחרת גרמניה שהיה צפוי לשחק במונדיאל 2010. דווקא אז, כשהוא זוכה לתמיכת אשתו, חברים ומטפלים מקצועיים, גברה עליו המחלה.

חשש תמידי

דירק אנקה, אביו של רוברט ופסיכולוג, ניתח את תחילת הקריירה של בנו: "מהר מאוד היה ברור שמשהו קורה לו. הפחד לבצע טעויות השפיע עליו; המחשבה של 'אם אני לא הטוב ביותר, אני הגרוע ביותר'. העינוי החל כנראה כשהיה בן 16 ושיחק עם קבוצת גיל מבוגרת יותר. זה משהו שנשאר בתודעה לתמיד".

החרדות החלו להשפיע על חייו של אנקה בתחילת תקופתו בבורוסיה מנשנגלאדבך. בשער הקבוצה עמד אווה קאמפס, מודל של שוער גרמני קשוח שלא מפגין רגשות ומאיים על כל מי שמתקרב לטריטוריה שלו. אנקה היה השוער השלישי. הוא היה לכאורה נטול לחצים ודאגות, אבל בתודעתו חשש שהשחקנים הבכירים יאשימו אותו במצבה הקשה של הקבוצה. לא היה בזה כל היגיון, מלבד בעיני רוחו של אנקה, שהחל לסבול מפרצי חרדה קשים.

הספר מתאר פרדוקסים דומים שוב ושוב. לעתים היו הסברים וסיבות לחרדתו של השוער - מאוחר יותר הוא הפך לשוער הבכיר של הקבוצה ולשעיר לעזאזל בעיני האוהדים במהלך עונת הירידה - אבל במקרים רבים אחרים, זו היתה המחלה. כשאנקה נסע לליסבון, כדי לחתום על חוזה עם בנפיקה, זה היה אמור להיות יום מאושר בחייו. מעבר לקבוצת פאר, חוזה נדיב והזדמנות לחיות במקום חדש, אבל שעות אחרי שחתם, אנקה ביקש לבטל את החוזה ולחזור לגרמניה. החשש מפני החיים במקום זר, עם שפה חדשה, תרבות שונה וכדורגל אחר, שיתק אותו. בסופו של דבר שיחק אנקה שלוש עונות במדי בנפיקה, ופורטוגל הפכה למקום בו מצא שלווה. אך הדפוס חזר על עצמו.

אנקה עבר לשחק בברצלונה והתקשה להסתגל לסגנונו של לואיס ואן חאל והחבורה ההולנדית בקאמפ נואו. משחק רע והדחה במסגרת הגביע מול נווולדה, קבוצה מהליגה השלישית, חרצו את גורלו של אנקה. כל חייו, כמו כל אחד, חיפש הבנה ומסגרת בה יוכל לחוש בנוח. במקום זאת, כישרונו הוביל אותו לתחום ולתפקיד בהם כל טעות מוצגת למבחן בפני מאות אלפים ולפעמים בפני העולם כולו. מכל העמדות על המגרש, החיים הובילו אותו להיות שוער, המקום הבודד ביותר באיצטדיון מלא.

המחלה תמיד שם

לאנקה לא היתה אפילו האפשרות לפרוש. הוא היה אמנם מסודר מבחינה כלכלית והיה יכול למצוא עבודה בתחום או לפנות לכיוון אחר בחייו, אבל פירוש הדבר היה כישלון מוחלט בעיני עצמו. הוא אולי היה צריך לחפש מקום שיהיה לו בית גם אם מדובר בירידה ברמה, אבל סוכניו והגורל הפנו אותו למקום הגרוע ביותר אליו יכול שוער רגיש מדי להתגלגל. אנקה הושאל לפנרבחצ'ה, לליגה הטורקית האלימה, שונאת הזרים וחסרת הסובלנות.

אנקה שיחק משחק אחד בטורקיה, מול איסטנבולספור. פיני בלילי הקפיץ מעליו את הכדור בשער הראשון, המשחק הסתיים ב-3-0 ואוהדי פנרבחצ'ה השליכו עליו חפצים. "אני רוצה לצאת מיד מאיסטנבול", כתב אחר כך ביומנו, "רוצה להתחיל בתרפיה של ממש סוף סוף, בכל מחיר. לא יכול להמשיך כך יותר".

רויטרס

זו היתה הפעם הראשונה בה התגלה כי אנקה סובל מדיכאון קליני. עם תמיכה משפחתית, עזרה מקצועית ובחירה נבונה ביעד הבא שלו, טנריפה, הצליח אנקה להשתקם. הוא חזר לגרמניה, חתם בהאנובר, הקריירה שלו הגיעה לשיאה, הוא נבחר לשוער המצטיין בליגה, זומן לנבחרת, אבל החשש מפריצתה של המחלה ניצב תמיד מנגד. במיוחד כשהחיים הקפידו להציב בפניו אתגר מסוג חדש.

ב-2006 מתה בתו הבכורה של אנקה. בתו בת השנתיים סבלה מפגם בלבה ולא שרדה ניתוח פשוט דווקא אחרי שלושה ניתוחי לב מסובכים. אנקה ואשתו תרזה דבקו בחיים ואימצו ילדה. נראה היה ששוב הצליח להתגבר על הקשיים.

בנובמבר 2009, ללא כל סיבה או רמז נראה לעין, פרץ הדיכאון שהכניע את אנקה. בגיל 32 שם השוער קץ לחייו כשהשליך עצמו לעבר רכבת דוהרת, והותיר אחריו קריירה יוצאת דופן וחיים קצרים רוויי הצלחות וסבל.

"אני לא חושב שכדורגלנים מקצוענים נוטים יותר לדיכאון", אמר רנג לסוכנות רויטרס, "המחלה יכולה לפגוע בכל אחד, אבל כדורגלנים מתאמנים כל חייהם להסתיר את רגשותיהם, הרגשות האמיתיים, וזה הופך את המצב להרבה יותר מסוכן עבורם. רוברט רצה לכתוב את הספר אתי כי היעדר האפשרות לדבר על הדיכאון העיק עליו. הוא כתב לא פעם ביומנו שהוא רצה לצעוק לעולם על מצבו, אבל הוא היה צריך לעצור את עצמו כי השוער מספר אחת של גרמניה הוא לא טיפוס שאתה מצפה שיהיה דכאוני. הוא היה אמור להיות הקו האחרון של ההגנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#