נבחרת הפילים מחפשת להוריד את הקוף

חוף השנהב נחשבת לפייבוריטית כמעט נצחית, רק כדי לקרוס ולאכזב מדינה שלמה. הפעם, עם מאמן מקומי ובהזדמנות אולי האחרונה לכמה מכוכביה, חייבים "הפילים" לעשות זאת

עוזי דן
עוזי דן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי דן
עוזי דן

מספר הכוכבים בחוף השנהב מרשים. למען האמת, אין הרבה נבחרות בעולם שיכולות להציג בסגל שלהן שחקני מפתח ממנצ'סטר סיטי, ארסנל וצ'לסי. מעטים יכולים להתפאר בשמות כמו דידייה דרוגבה, ג'רביניו או סלומון קאלו בהתקפה, שייח טיוטה בקישור ההתקפי, יא-יא טורה ודידייה זוקורה בקישור ההגנתי ושחקני הגנה כקולו טורה, עמנואל אבואה או ארתור בוקה.

בכל אליפות אפריקה בשנים האחרונות, נחשבים הפילים מועמדים בכירים לזכייה, אבל נכשלים בסופו של דבר. בשני המונדיאלים האחרונים ציפו מהם לגדולות ונצורות, והיו כאלה שאפילו תלו בהם תקוות להגיע רחוק במונדיאל בדרום אפריקה, אבל חוף השנהב כשלה פעמיים בניסיון לעבור את הבית המוקדם (גם בגלל הגרלות קשות).

אם ב-2006 הם עשו את שלהם כשהעפילו לגמר אליפות היבשת במצרים והפסידו למארחת בין השאר בגלל שיפוט ביתי, הרי שבאליפויות האחרונות חוף השנהב יכולה לבוא בתלונות רק לעצמה. עם ביטחון עצמי מופרז ודיבורים על תואר ב-2008, הם הובסו 4-1 בחצי הגמר על ידי הפרעונים וסיימו רק במקום הרביעי. לפני שנתיים, באנגולה, דיברו שוב הפילים על תואר כמובילים במצעד ההימורים, וספגו ברבע הגמר שוויון מאלג'יריה בזמן פציעות בדרך להפסד בהארכה.

דידייה דרוגבה (מימין) וחברים. הגיע זמנם?צילום: אי-אף-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

לפחות שש שנים נחשבת חוף השנהב לאחת הנבחרות הטובות באפריקה ולמועמדת קבועה לזכייה, רק כדי לחזור הביתה בידיים ריקות. דור הזהב של הנבחרת, בראשו דידייה דרוגבה, מזדקן ללא תואר. 20 שנה חלפו מאז הזכייה האחרונה והיחידה של הפילים באליפות, אבל גם הפעם - וכשמסתכלים על השמות, היכולת והיריבות יש צדק בדבר - הם מועמדים בולטים לזכייה. סוכנויות ההימורים, למשל, מעניקות לחוף השנהב את הסיכוי הגבוה ביותר לזכות.

מקומי זה הכי הכי

קמרון, ניגריה, מצרים ודרום אפריקה מחוץ לאליפות, כך שהפעם מרגישים בחוף השנהב שכישלון חוזר הוא בלתי מתקבל. "אחד הפחדים הגדולים שלי הוא לפרוש בלי שאצליח להשיג את התואר", הודה יא-יא טורה, "זה גורם לי לא לישון בלילה".

אבל הקשר המוערך של מנצ'סטר סיטי, אקס ברצלונה, שגבר על סיידו קייטה ואנדרה אייו בדרך לזכייה בתואר שחקן השנה של אפריקה, אופטימי: "זו פעם שלישית או רביעית ברציפות שאנחנו פייבוריטים, אבל אני מאמין שהפעם זה שונה. אנחנו יכולים לזכות סוף סוף בתואר ולשמח את האנשים בבית. יש לנו סגל נהדר וחזק, אבל מה שיותר חשוב זה שההפסדים בטורנירים הקודמים נתנו לנו ניסיון והרבה חוסן מנטלי. אני מאמין שהפעם הנבחרת מוכנה הרבה יותר".

גם העובדה שהיא משובצת בבית קל יחסית, עם סודאן, בורקינה פאסו ואנגולה ותשחק כראש בית את כל משחקיה באותו איצטדיון בגיניאה המשוונית, אמורה לסייע לחוף השנהב בדרך לשלבי ההכרעה. עובדה לא פחות חשובה היא המינוי של מאמן מקומי, פרנסואה זאהוי, שמכיר היטב את המתחים בין הצפון והדרום בחוף השנהב ומבין את השחקנים. לא מקרי שהמאמן היחיד שהביא לחוף השנהב תואר היה מקומי, מרטין ייאו ב-1992.

גם לא מקרי שכמו בהרבה נבחרות אפריקאיות, הובאו לחוף השנהב שורה של מאמנים אירופאים. ב-20 השנים מאז אותה זכייה, מלבד תקופה קצרה של כמה חודשים, הפילים לא הודרכו על ידי מאמן מקומי. מפיליפ טרוסייה והנרי קספארצ'ק ועד הנרי מישל, אולי שטיליקה וכמובן סוון גוראן אריקסון, שורה של אירופאים בעלי שם אימנו את הנבחרת ולא קטפו תואר. החזרה לאופציית המאמן המקומי מראה אולי שההתבגרות חילחלה עד לראשי ההתאחדות באביג'אן. אגב, ייאו היה האפריקאי השחור האחרון שזכה בתואר כמאמן.

אחד הגורמים הבודדים שמצליחים לאחר את המדינה המשוסעת. נבחרת חוף השנהבצילום: רויטרס

"המינוי של זאהוי הוא הדבר הנכון במקום הנכון", אומר העיתונאי הצרפתי יו סיוני, מומחה לכדורגל אפריקאי, "הוא לא מאפשר לכוכבים לעבוד עליו ומנגד נותן להם חופש". במשחק הידידות הראשון שלו כמאמן, באוגוסט, ניצחה חוף השנהב את איטליה 0-1. מדובר אמנם במשחק ידידות, אבל זו עדיין תוצאה מרשימה. גם במוקדמות, הרשימה הנבחרת שלו עם מאזן מושלם. זאהוי, אגב, היה בזמנו האפריקאי השחור הראשון, ששיחק בליגה האיטלקית (אסקולי, 1981), אך מהצמות המתנופפות לראשו דאז לא נותר הרבה.

"מה שחשוב הוא לא לזלזל ביריבות ולתת כבוד לכל אחד ולכל נבחרת", אמר זאהוי, "העובדה שקמרון, ניגריה, מצרים ואחרות בחוץ הופכת אותנו כרגיל לפייבוריטים. אנשים שוכחים שנבחרות כמו סנגל או גאנה חזקות ביותר. התפקיד העיקרי שלי הוא שהשחקנים יעלו למגרש בלי שחצנות, מבלי שירגישו שהם טובים יותר ומתוך כבוד לכל יריבה. אם אצליח בזה, אני מאמין שגם הנבחרת תצליח באליפות".

בשלהי 2005, כשחוף השנהב העפילה לראשונה לגביע העולם, הביא הדבר להפסקת אש במלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה. הדבר היחיד שאיחד את הממשלה והמורדים, תושבי חוף השנהב "המקוריים" ו"הזרים", הצפון והדרום, היה הנבחרת הלאומית. לא פחות ממרגש היה לחוות זאת באליפות אפריקה 2006, כאשר עיתונאים, שחקנים ואוהדים משני המחנות היריבים התאחדו מאחורי הנבחרת ובכו ממש למשמע ההמנון הלאומי.

חוף השנהב מתאוששת ממלחמת אזרחים שנייה בחודשים האחרונים, והנבחרת היא כמעט הגורם המאחד היחיד. אומרים שלפילים יש זיכרון מעולה. אולי זיכרון הפאשלות מהאליפויות הקודמות יעזור להם לתקן הפעם ולזכות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ