אסון הילסבורו: הטרגדיה ששינתה את הכדורגל - כדורגל בעולם - הארץ

אסון הילסבורו: הטרגדיה ששינתה את הכדורגל

96 אוהדי ליוורפול נמחצו למוות ביציעי הכלובים בהילסבורו. ועדת טיילור האשימה את המשטרה, אבל איש לא שילם את המחיר על האירוע שהפך לאבן דרך בשינוי הכדורגל הבריטי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר ענבר
טעם של פעם

בשעה 14:52, כשהיא מבו- הלת מהלחץ הכבד בכניסה ליציע "לפינגס ליין", החליטה המשטרה לפתוח את השער הגדול שמיועד ליציאה המונית בסיום משחקים. אלפי אוהדי ליוורפול זרמו פנימה ללא הפרעה, פונים למנהרה שתחלק אותם בין ה"כלובים" שמרכיבים את היציע - "בכלוב שמים חיות, זה מה שחשבו עלינו באותם ימים", מציין ריצ'י גריבס, שניצב באחד מהם - ומגבירים את הדוחק. האסון הפך לבלתי נמנע.

בדיוק כפי שקרה שנה קודם לכן, הוגרלו ליוורפול ונוטינגהאם פורסט זו מול זו בחצי גמר הגביע האנגלי. גם הפעם התקיים המשחק באיצטדיון הילסבורו בשפילד. סימני האזהרה כבר היו שם ב-1988, כשאוהדי ליוורפול מצאו עצמם בדוחק אדיר באותם כלובים. אנתוני טיסדייל, בן עשרה שנכח בשני המשחקים, סיפר ב"פור-פור-טו" כי שנה קודם לכן נפתחו בתום המשחק השערים המובילים למגרש כדי שהאוהדים יוכלו לעלות עליו ולחזור לנשום.

אלה היו ימים אחרים באנגליה. ימים של יציעי עמידה, גדרות וחוליגניזם. המשטרה, נטען, התרכזה בשליטה באוהדים במקום בבטיחותם. "ועדיין, דבר מאלה לא נראה לנו חריג", קובע טיסדייל, "זה מה שקרה במשחק כדורגל. הגעת, שילמת, צפית והתחפפת. אם נמחצת בדרך, חבל. היית מודע לסכנה".

צפו בכתבה - 20 שנה לאסון הילסבורו

כלובים מספר 3 ו-4 הוגדרו באותה עת כמתאימים ל-2,200 אנשים עומדים. מאוחר יותר יתברר שהיו צריכים להכיל עד 1,600. באותו יום, הוכנסו לכל אחד מהם מעל 3,000 אוהדים. בסביבות 14:30 המצב עוד היה סביר, אבל המשטרה איבדה שליטה וגרמה לכניסת קהל בצורה לא מבוקרת.

היו בעלי ניסיון שידעו להתייצב בצד או בשורות הגבוהות. מי שתפס מקום במרכז הכלוב חש בדוחק גובר. הוא הפך בלתי אפשרי כשהשער הגדול נפתח. קולין מאניפני, בין האלפים שנכנסו ברגע האחרון, העיד במשפט בשנת 2000 כי נסחף עשרות מטרים בעת ניסיונם להיכנס לכלובים המלאים כבר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות הספורט ישירות לפייסבוק

אדריאן טמפני, שהיה באמצע כלוב 3, מאחורי השער של ברוס גרובלאר, סיפר ל"אובזרבר": "מסביבי ראיתי אוהדים מבוגרים ומנוסים ממני הופכים מתוחים. שתיקה נפלה סביבי. חלק נשמו באופן מהיר ושטחי, אחרים התעלפו. התחלתי להיבהל, אבל הייתי תקוע. הלחץ גבר. איבדתי תחושה ברגליי, בגבי, בזרועותיי ולבסוף בחזה שלי. יכולתי להניע את ראשי, עיניי ופי, לא יותר". "נלחמתי על חיי", העיד מאניפני, "אבל באופן מעורפל הייתי מודע לכך שמשחק כדורגל החל".

ב-15:00 נשמעה שריקת הפתיחה. בתוך ארבע דקות הדביק פיטר בירדסלי כדור למשקוף של פורסט, בצד האחר של המגרש. "מטרים ממני", סיפר טמפני, "ניצבו אנשים מתים. שלושה מזמן הפסיקו לנשום וכעת הביטו למרחק במבט יציב, חסר עניין. אנשים הפסיקו לצעוק לעזרה כדי לשמור על האוויר בריאותיהם. חשבתי שהשאירו אותנו למות". אוהדים שהיו מסוגלים לנוע טיפסו על גדרות. אחרים נגררו על ידי אוהדים מיציע עליון. כשמחסום בטיחות בכלוב 3 נכנע ללחץ וקרס, נפלו עשרות אוהדים אחד על האחר. "ראשי אמר לי שנותרו לי 50 שניות", כתב טמפני, "שאפתי כל מה שיכולתי ועצמתי עיניים. חמש שניות אחר כך הן נפקחו. השמים נותרו כחולים. שרדתי".

שש דקות לתוך המשחק סוף סוף קרה משהו. שוטר רץ לעבר השופט וקרא לו להוריד את השחקנים מהדשא. הם יישבו בחדר ההלבשה שעה וחצי מבלי לדעת מה קורה. השערים בין הכלובים למגרש נפתחו והאוהדים זרמו פנימה. אלה שעוד היו מסוגלים. ג'יימי, בן 16, סיפר: "ראיתי מראות מחרידים של גופות בזוויות מוזרות, בעיניהן הפקוחות כאב אדיר. נאלצתי לקפוץ מעליהן".

משום מה, סרבה המשטרה לאפשר לעשרות האמבולנסים שהגיעו להיכנס למגרש, בטענה שהתפתחה קטטה. רק אמבולנס אחד הגיע עד לאוהדים ב"לפינגס ליין". "הניצולים החליטו מי יטופל ראשון", סיפר איש צוותו. הם גם העניקו עזרה ראשונה והשתמשו בשלטי הפרסום כאלונקות. 96 אוהדי ליוורפול, בני 10 עד 67, מתו באותו יום. מעל 700 נפצעו. בתחילה ניסו מפקדי כוחות המשטרה להאשים את הקהל. ועדת טיילור, שהוקמה בעקבות האירוע, זיכתה את האוהדים והפנתה אצבע מאשימה לעבר המשטרה. הרשעות פליליות, עם זאת, לא נרשמו, למרבה תסכולם של קרובי המשפחה.

זמן קצר אחר כך הוסרו הגדרות במגרשים ובוטלו יציעי העמידה. הכדורגל האנגלי נלחם בחוליגניזם בחוזקה, והפך בריא יותר. להרוגים וגם לחלק מהניצולים, שממשיכים לחוש בהשפעות הטראומה - היו שאף התאבדו - זה היה מאוחר מדי.

"מה שאני זוכר יותר מכל הוא המבט על פני האנשים כשחזרנו לליוורפול", כתב טיסדייל, "היינו ברי המזל, הניצולים. עבור אלה שהיו במקום הלא נכון בזמן הגרוע מכל, לא יהיו שיחה הביתה, חיבוק עם המשפחה ונסיעות לצפות באדומים. לא יהיו עוד לילות חמימים עם אהובים, ילדים, נכדים. כלום. הכל בגלל שנסעו למשחק כדורגל ביום אפריל שמשי ב-1989".

השבוע לפני 24 שנה: נשבר השיא הישראלי בריצה ל-100 מטר

16.4.88 בערך בשעה 1:30 בלילה התקשר איתי אילוז למאמנו בישראל מני פלד וסיפר לו על שיא אישי שקבע בריצת 100 מטר במוקדמות תחרות הזמנה של שמונה מכללות בארה"ב - 10.75 שניות. "זו היתה התחרות הראשונה שלי באותה שנה וכבר שיפרתי את השיא בשלוש מאיות", הוא מספר.

כעבור כשעה וחצי אילוז שוב העיר את פלד וסיפר לו על שיא חדש, הפעם ישראלי. 10.52 שניות, שיפור מדהים של 19 מאיות לשיאו של מני רוזנברג משנת 1980. "התוצאה הפתיעה גם אותי, לא ציפיתי לכזו תוצאה. אף אחד בישראל, רוזנברג או אני, לא התקרב ל-10.50 באותן שנים. בישראל לא ידעו כל כך איך להתאמן והשנה בה התאמנתי בארה"ב במכללת בויזי סטייט באיידהו גרמה לי להשתפר".

אילוז לא שיפר יותר את התוצאה הזו, והשיא הישראלי יחזיק מעמד תשע שנים עד שכפיר גולן ירוץ באליפות ישראל 10.46 שניות. "בריצה צריך שכל התנאים יסתדרו יחד, ואף פעם לא היתה לי ריצה מושלמת. במכביה רצתי 10.59 בגלל שהיתה רוח גבית חזקה", מסביר אילוז. שלושה חודשים אחרי השיא ב-100 מטר, הוא יקבע שיא ישראלי גם ב-200 מטר. (אריה ליבנת) 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ