שאול אדר
לונדון
שאול אדר
לונדון

מכונת התעמולה של סקיי מכנה את הדרבי של מנצ'סטר "המשחק הגדול בתולדות הפרמיירליג". ההכרזה הבומבסטית האופיינית אינה רחוקה מהאמת אבל היה כדורגל כאן גם לפני הפרמיירשיפ וסקיי והמשחק הגדול ביותר בתולדות הליגה מבחינת ההשפעה על הזוכה באליפות והדרמה הטהורה נערך באנפילד לפני 23 שנים.

ליוורפול, הקבוצה הגדולה של שנות השבעים והשמונים מול הטוענת לכתר ארסנל, במשחק האחרון של הליגה.זו היתה העונה בצל אסון הילסבורו בו נהרגו 96 מאוהדי ליוורפול במהלך משחק חצי הגמר מול נוטינגהאם פורסט ב-15 לאפריל. משחקי הקבוצה נדחו והמשחק מול ארסנל נקבע להיות המשחק האחרון של הליגה. ארסנל של ג'ורג' גרהאם הובילה את הטבלה במשך רוב העונה אבל שמטה פער בן 18 נקודות מליוורפול ואיבדה נקודות בשני המשחקים הביתיים האחרונים של העונה (הפסד לדרבי קאונטי ותיקו מול ווימבלדון), כך שהגיעה למשחק באנפילד כשהיא חייבת לנצח בהפרש של שני שערים לפחות. זה היה מאבק ישיר על התואר, במשחק האחרון של העונה.

"היו שני גורמים מיוחדים", מספרת איימי לורנס, כתבת ה'אובזרבר' ותיכוניסטית אוהדת ארסנל באותם ימים. "הראשון הוא כמובן הילסבורו. כל אוהד, שחקן או בעל תפקיד בארסנל היה בעל תחושות מעורבות באותם ימים שקדמו למשחק. כולם הושפעו מאוד מהאסון ומצד שני זו היתה הזדמנות עבור ארסנל לזכות באליפות ראשונה מזה 18 שנים. רצינו שהם יפסידו בכל משחק אבל הרגשנו רע בשל כך. במשחק הראשון אחרי הילסבורו ניצחנו את נוריץ' 0-5 וזה היה נהדר אבל הרגשנו לא לגמרי בסדר. במשחק הבית האחרון היה נגד ווימבלדון האווירה היתה נואשת אחרי שארסנל לא ניצחה בו, וכשהשחקנים ערכו את הקפת המגרש הטקסית אחרי משחק הבית האחרון התחושה היתה של זריקת מגבת וכניעה".

"הגורם השני היה העיתוי של המשחק. זו היתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שכל המשחקים באנגליה שוחקו מלבד המשחק הזה. זה היה המשחק האחרון בכל הליגות והיתה התחושה שכל העולם ולבטח כל אנגליה צופה בו והכל נעצר". בצפון לונדון, בטריטוריה של ארסנל, החיים אכן נעצרו באותו יום שישי. "זה היה היום האחרון בבית הספר", מספרת לורנס, "והייתי צריכה להשתחרר מהלימודים מוקדם ובדרך כלל לא היה סיכוי שישחררו אותי אבל כל המורים והצוות איחלו לי בהצלחה, היתה תחושה שאנחנו מייצגים את האזור והקבוצה וכולם איחלו לנו בהצלחה. 25 אוטובוסים הסיעו את האוהדים מהייבורי ובדרך עברנו ליד בית ספר, דרייטון פארק, וכל הילדים חיכו לנו במגרש המשחקים, נופפו ושרו שירי ארסנל לכבודנו. בבניין סמוך, ארבע ליידיז קשישות בשמלות לבנות אדומות נופפו בצעיפים. זה לא היה משחק רגיל".

מייקל תומאס. "הוא שמר על קור רוח, חיכה שהשוער יעשה את התנועה שלו ואז הבקיע"צילום: יארלה וינס, ויקיפדיה

ליברפול הגיעה למשחק לאחר שלא הפסידה ב-18 משחקים רצופים, ולא הפסידה בהפרש של שני שערים באנפילד מזה שלוש שנים. ארסנל הגיעה לאנפילד עם מטען של שבע עונות רצופות ללא ניצחון. "אין לך סיכוי ארסנל", היתה כותרת מדור הספורט של ה'דיילי מירור'. "גראם סונס צוטט בבוקר המשחק אומר שזה מאבק של גברים נגד נערים", אומרת לורנס, "העיתונים ערכו השוואות בין שחקני הקבוצות והתוצאה היתה 0-11 לליברפול. אף אחד לא נתן לארסנל סיכוי קלוש אבל חשבתי שאנחנו יכולים לעשות זאת ואין מה להפסיד. התחושה לא היתה שנוסעים לשם רק בכדי להופיע למשחק".

ג'ורג' גרהאם ניסה להסיט את הלחץ משחקניו הצעירים וחסרי הניסיון במאבקים שכאלו ואת השבוע שקדם למשחק העבירו שחקני ארסנל בשתייה כבדה, בילויים, ואימונים מינימליים. לפני המשחק פרש גרהאם את תוכנית המשחק שלו: משחק זהיר ומבוקר עם לחץ על שחקני ליברפול שנועד לשבש את קצב המשחק הרגיל שלה. "אל תילחצו אם התוצאה במחצית תהיה 0-0. אנחנו נבקיע בתחילת המחצית השנייה ונוסיף עוד שער מאוחר יותר" הוא אמר. וידע.

באנפילד נערכו לעוד לילה גדול במסורת המשחקים של גביעי אירופה, למאמץ אחרון של חבורה מותשת לחלוטין ולחגיגות עצובות למען אלו שלא חזרו מהילסבורו. "אם היינו צריכים לנצח במשחק הזה", אמר לי סטיב מקמנמן כשראיינתי אותו לספרי "ליברפול – כדורגל חיים ומוות", "היינו מנצחים". אבל לליברפול היה מותר להפסיד בהפרש של שער אחד, והקבוצה, באופן מנוגד לאופיה המסורתי, שיחקה על מנת להוציא תיקו.

בתחילת המחצית השנייה הבקיע אלן סמית' שער יתרון לארסנל, ולמרות לחץ של הלונדונים, הצליחה ליברפול לשמור על פיגור של שער אחד, שהבטיח אליפות מספר 18 ודאבל. אבל לדרמה הזו היה כתוב סוף אחר. בתוך תוספת זמן חטף ג'ון ברנס את הכדור ופרץ באגף ימין. הוא ניסה להתקדם לעבר הרחבה אבל איבד את הכדור שהוחזר, אז פעולה חוקית עדיין, לשוער ג'ון לוקיץ'. זה מסר את הכדור ללי דיקסון, שהעביר אותו למרכז המגרש לסמית'. האחרון הסתובב והקפיץ אותו לעבר של מייקל תומאס. לפתע, שניות לסיום הליגה מצא את עצמו חלוץ ארסנל כשרק סטיב ניקול מפריד בינו והשער.

גרובלאר. "לקחתי את השמפניה, הלכתי לחדר ההלבשה של ארסנל ואמרתי לגראהם, 'אני חושב שזה שלך'"צילום: יארלה וינס, ויקיפדיה

הוא ניסה לעבור את ניקול שהצליח לגעת בכדור, אבל הכדור נהדף לגופו של תומאס, שעבר את המגן ומצא את עצמו לבדו מול ברוס גרובלאר. אנפילד החסיר פעימה, הזמן כמו עצר מלכת. "זה לקח כל כך הרבה זמן, לא האמנתי כמה זמן", סיפר תומאס. שדר הטלוויזיה בריאן מור, תיאר זאת במה שנחשב לשורה השנייה הכי מפורסמת בתולדות הכדורגל האנגלי: "It's up for grabs now!" ("הוא יכול לעשות זאת" בתרגום צולע), ותומאס בעט לפינה הימנית, מול אוהדי ארסנל, ופנימה. זו היתה כמעט הבעיטה האחרונה של המשחק האחרון של הליגה. ארסנל ניצחה 0-2 בדיוק כמו שג'ורג' אמר שיקרה.

"אחרי שהבקעתי את השער הראשון התחלנו להאמין שזה אפשרי", אמר לי אלן סמית', היום פרשן טלוויזיה, אחרי שסיים יום עבודה רווי שערים בסטמפורד ברידג' (ה-1-6 של צ'לסי על ק.פ.ר אתמול). "הבעיה היתה קודם כל לעצור את ההתקפות של ליוורפול ואז לחפש את השער השני. לא ידענו כמה זמן נותר כי לא היה לוח תוצאות או שעון, והקהל החל לשרוק בדקה ה-85. אני זוכר שמסרתי למייקי וחשבתי, 'תבעט, תבעט כבר לפני שמישהו יגיע אליך'. ומגיע לו קרדיט ענק. הוא שמר על קור רוח, חיכה שהשוער יעשה את התנועה שלו ואז הבקיע, וכן, זה היה הרגע הגדול ביותר בקריירה שלי".

אצל אנשי ליוורפול, היום הזה השאיר תחושות ורגשות שונים לגמרי. "אל תזכיר לי את זה", אמר לי ג'ון אולדרידג'. "תודה רבה שאתה מעלה זיכרונות כה נעימים", פלט לעברי קני דלגליש בחיוך חמוץ והמשיך, "אני לא רוצה לעבור אי פעם משהו דומה לזה שוב". "זה היה הרגע הקשה ביותר בקריירה שלי" אמר מקמנמן. "זו היתה חוויה לא קלה", סיפר לי ג'ון בארנס, "אבל בליוורפול למדתי עקרון חשוב. בליוורפול מתייחסים לכישלון והצלחה באותו אופן. בעונה הראשונה שלי בקבוצה זכיתי באליפות הראשונה שלי וזה היה רגע גדול עבורי. ואז נכנסנו לחדר הלבשה ורוני מורן, עוזרו של דלגליש, הניח את המדליות ואמר: 'הנה המדליות שלכם. אימון טרום עונה ראשון ב-16 ליולי'. זה כל מה שהוא אמר. לא היתה מסיבה, קפיצות או חגיגות. אם אתה נותן לחגיגות יותר מדי משקל אתה מאבד את הכיוון, ובליוורפול המטרה היתה הצלחה בכל עונה מחדש. אם זכית באליפות ואתה עורך מסיבה, לא תהיה עם אותה אמביציה בעונה הבאה".

בארנס ממשיך לשרטט את קווי הדוקטרינה הליוורפולית: "וכך גם לגבי הפסד. חזרנו לחדר ההלבשה, ובמשך כמה דקות היו ויכוחים. שחקנים אמרו לי שהייתי צריך לקחת את הכדור לעבר דגל הקרן ולהעביר את הזמן. אבל עשר דקות אחרי זה, אחד המאמנים נכנס ואמר, 'אימון טרום עונה, 16 יולי'. זה לא היה אסון גדול כל כך, זכינו באליפות שנה מאוחר יותר."

"דלגליש. "אני לא רוצה לעבור אי פעם משהו דומה לזה שוב". צילום: רויטרס

הערב הזה הותיר את חותמו גם על גרובלאר כמובן. "אני זוכר כל מהלך מהדקה האחרונה", אמר לי. "כולם הביטו אחד בשני ואז ירדנו לחדר ההלבשה, שם חיכתה לנו שמפניה קרה. לקחתי ארגז אחד והלכתי לחדר ההלבשה של ארסנל דפקתי על הדלת ואמרתי לג'ורג' גראהם, 'אני חושב שזה שלך', ונתתי להם את השמפניה". דלגליש ממשיך: "אין ספק שזו היתה מכה והיינו שמחים לזכות בדאבל", אמר, "אבל הגביע היה באותה עונה חשוב הרבה יותר לנו ולאוהדים. אם היו שואלים אותנו מה אנחנו מעדיפים, גביע או אליפות, לא היה לי היסוס. הגביע, אחרי כל מה שעברנו היה הדבר החשוב באמת".

"חשבתי ששיחקנו בצורה הגנתית", אמר אולדרידג', "זה לא היה סגנון המשחק שלנו. לא היינו צריכים לפנות לגישה כזו, אבל זה חלק מהעבר עכשיו. בסופו של דבר אתה מבין שכדורגל אינו עניין של חיים ומוות, כמו שאנשים אומרים".

לורנס נזכרת: "הגול הראשון לווה בהשתוללות מוחלטת. ורק אחרי כמה דקות הבנו מה קורה. תחושת הזמן במשחק לא היתה מציאותית. רק בבית כשהבטתי בווידיאו הבנתי עד כמה מאוחר היה הגול השני. מייקל תומאס אמר שזו היתה חוויה חוץ גופית וגם עבורנו ביציע החוויה היתה דומה".. . היא ממשיכה בהתלהבות: "כששני השערים הובקעו נסחפנו ביציעי העמידה והתרחקתי לגמרי מהחברים שבאתי איתם למשחק. כשמייקל הבקיע את השער היו שני אנשים לידי שאני זוכרת גם היום, אחד מלמל, 'זה יום ההולדת שלי, יום ההולדת שלי' ופרץ בבכי בלתי נשלט והשני היה הסטריאוטיפ של החוליגאן האנגלי, ענק, מכוער, מקועקע וגם הוא בכה ובאותם הרגשתי שחיי הכדורגל שלי הביאו אותי לחבק יצור דוחה ומגעיל אבל באותו רגע הרגשתי כאילו הוא חבר יקר".

לורנס זוכרת היטב גם את ההתנהגות מעוררת הכבוד של אוהדי ליוורפול, שלמרות התסכול והתחושות הקשות, ידעו לשמור על צלם אנוש: "הרבה מאוד מאוהדי ליוורפול נותרו ביציעים ומחאו כפיים לשחקני ארסנל ו-15 דקות אחרי שריקת הסיום הקבוצה קיבלה את הגביע והחלה חגיגה מחדש ביציעים. שני אוהדי ליוורפול עשו את דרכם ליציע שלנו עם כרזה שנכתב עליה, 'המשחק הזה הוא עבורכם קורבנות הילסבורו' והציגו אותה מול היציע שלנו ואילו אוהדי ארסנל החלו לשיר "לעולם לא תצעדו לבד". זה היה אחד מהרגעים המצמררים באותו ערב ואחרי שעה של המסיבה הנהדרת ביותר באנפילד החלנו לדדות החוצה. אוהדי ליברפול לחצו לנו ידיים ובירכו אותנו. היתה הרגשה שיש קהילת כדורגל מאוחדת והכל הפך את הערב לקסום עוד יותר" .

מאז הפך אסון הילסבורו לאלמנט פוליטי שמפלג את אוהדי הכדורגל באנגליה. ליוורפול זכתה באליפות בעונה הבאה אבל התקשתה להתאושש מהאסון ומהשינויים שנכפו על הליגה בעקבות הקמת הפרמיירשיפ. מנצ'סטר יונייטד העיפה את ליברפול מכס המלכות שלה וארסנל הפכה לגורם משמעותי במאבקי האליפות אבל הרגע של הדקה ה-92 באנפילד עומד לבדו.

"זו היתה השמחה הפרועה ביותר שחוויתי אי פעם" אומרת לורנס. "ידענו שזהו זה. הציפייה הגיעה לסיומה, ציפייה של 18 שנים. כל חיי למעשה. למחרת חשבתי, 'האם זה הרגע הגדול ביותר שאזכה לו בחיי?', וזה היה בסדר מבחינתי, אבל ידעתי שלא יהיה רגע דומה. אולי אם היינו זוכים בפאריס בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה זה היה דומה אבל רק אם היתה דרמה של הרגע האחרון. בכדורגל לא היה רגע כה דרמטי עבורי מאז. הייתי צעירה ומאז ראיתי הרבה יותר ואני צינית. השחקנים היו בני גילי, יכולתי לחוש קרבה אליהם ואל הקבוצה. הם היו הרבה יותר דומים לנו מאשר השחקנים היום. הזיכרונות טהורים לגמרי, איש לא שלח לי טקסט במהלך המשחק, לא היה סקיי במשך הלילה או מאות בלוגים, אני זוכרת את מה שעבר במוחי ולא את החוויות של אחרים. דיברתי עם ג'ורג' גרהאם", היא חותמת, "והוא אמר שבחיים אתה מקבל שלושה רגעים קסומים שלעולם לא יחזרו יותר ואנפילד היה אחד מהם. אני לא יכולה לחלוק עליו".


הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ