אמיר ענבר
שליח "ספורט הארץ" למינכן
אמיר ענבר
שליח "ספורט הארץ" למינכן

בשעה 07:43 נשבר השקט שהשתרר במרכז מינכן שעות ספורות קודם לכן, אחרי שאוהדי צ'לסי מיצו את הרפרטואר שלהם. הפעם היה זה תור אוהדי באיירן. ייאמר לזכותם שנשמעו קצת יותר מוסיקליים ואחידים. זו לא היתה צורה רעה להוציא לדרך יום של חגיגות.

לא תמיד אירועים כמו גמר ליגת האלופות מציתים את דמיונה של המארחת. לפעמים יש תחושה שהעיר ותושביה הם בסך הכל הניצבים בקרקס של מישהו אחר. שהסיפור אינו ממש קשור אליהם, על כל אי הנוחות שטמונה בדבר. כמובן שדבר כזה לא יכול לקרות כאשר העיר המארחת היא גם ביתה של אחת מהקבוצות.

הפלישה של האוהדים הכחולים הגיעה היום לשיאה. כמובן שאי אפשר לומר שהקהל של צ'לסי אינו מורגש, אבל המציאות היא שכאשר אינו מאחד את השורות, הצבא הכחול הולך מעט לאיבוד בתוך ים של אדום. מינכן אימצה ללבה את המשחק, החל מפקידי המלון שעל צווארם צעיפי ה-50/50 המזעזעים עם צבעי וסמלי שתי הקבוצות.
עבור כל השאר, הסיפור הוא 100% באיירן. עוד נראה כיצד יתרון הביתיות יתבטא במגרש. מחוצה לו, אוהדי באיירן לקחו כל מה שאופ"א נתנה להם. בשירה ברחובות ובתחנות הרכבת התחתית הרלוונטיות. מעטים מהם יזכו לראות את המשחק באליאנץ ארינה, אך זה לא משנה. הם התקבצו מרחבי גרמניה וממועדוני אוהדים בחו"ל. בין אם יהיה באיצטדיון או לא, ביום כזה מקומו של אוהד באיירן הוא במינכן.

אוהד צ'לסי נבלע בהמון האדוםצילום: אי–פי

וכך הם מסתובבים, בחולצות אדומות עם שמותיהם של הגיבורים החדשים, או בחולצות ותיקות שמזכירות שחקנים מהעבר. רוי מקאי, ביצ'נטה ליזראזו, יינס ירמיס, ג'ובאני אלבר. זה לא מכוון, כמובן, אך מדובר בתזכורת היסטורית מעניינת ליריבים שמדי פעם נותנים להם פייט בשירה: כשאלבר הוביל את באיירן לאליפויות ולגמרים אירופיים, לפני כעשור, צ'לסי עדיין רק חלמה על המעמדים הללו.

התזכורות ההיסטוריות היו בין האטרקציות בפארק האוהדים שהוקם באזור המרכז האולימפי הישן. או בקיצור, אולימפיקצנטרום. אופ"א לא היתה יכולה להזמין מזג אוויר טוב יותר. וכך, ביום אביבי, כשאוהדי צ'לסי שרים "בעוד דקה נימס", נהרו עשרות אלפים למתחם הכולל הפעלות שונות, משחקי ילדים וילדות, מרצ'נדייז והרבה מזון ושתייה (4.80 יורו לכוס קולה גדולה. הלכה ההקצבה לנסיעה).

היו שם בעיקר צעירים, אבל גם משפחות. רובם באדום, כמובן. ככל שנקפו השעות, הלך המקום והתמלא. מי שרצה לברוח מהשמש היה יכול לרדת למוזיאון, שם ניסתה אופ"א לייצג נאמנה את העבר הרחוק והקרוב של המפעל, גם אם לקרוא לשמונת המועדונים שהופיעו בשלב הבתים ב-1992 "האבות המייסדים" זה קצת מוגזם. בין האזכורים לשחקני העבר הגדולים, השיאים, הרגעים הבלתי נשכחים והתצוגות של חולצות ושאר ציוד של כוכבי עבר והווה, הוצגו מעט מאוד קטעי וידאו. אוהדי באיירן מודל 2012 נראו לא מאמינים כמו אלו של 1999 למראה שלוש הדקות האחרונות מהגמר ההוא, ממצלמה שהוצבה מאחורי השער. And Solskjaer has won it.

עקבו אחר כתבות נוספות לקראת גמר האלופות בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אוהדי באיירן מינכן מתכוננים למשחק. בין אם יהיה באיצטדיון או לא, ביום כזה מקומו של אוהד באיירן הוא במינכן. צילום: אי–פי

כמה מאות מטרים משם, עלו למגרש שחקנים שהיו חלק מאותה קבוצה, וגם מזו שזכתה בגביע כעבור שנתיים. מנת הכדורגל הראשונה של היום, באיצטדיון האולימפי, היתה משחק בין שחקני עבר של באיירן לקבוצת כוכבים, רובם שחקני עבר. לאוהדי באיירן זו היתה הזדמנות לחוות בכמה אלילים, כשהתשואות הגדולות ביותר נשמרו לפול ברייטנר ולאלבר. וגם ליוסיין בולט, שבעט את בעיטת הפתיחה. חבל שמסלול הריצה כבר לא שם.

לאלבר נדרשה דקה לפגוע במשקוף של אדווין ואן דר סאר. לסמואל אטו נדרשו חמש להבין שיוכל לעבור את ותיקי באיירן כאילו לא היו שם ולהבקיע אם רק ירצה. יינס להמן ספג שריקות בוז כשנכנס לשער של הכוכבים, והוציא מהרשת שני כדורים (רוי מקאי, אלבר). ברייטנר, שפתח והוחלף, חזר כדי לבעוט פנדל היישר לידיו של ואן דר סאר, לאכזבת הקהל שאהב כל רגע אחר. שני שערים טיפוסיים לכובשיהם – פרדראג מיאטוביץ' בבעיטת יעף, פרנק דה בור מרחוק – קבעו 2-3 לכוכבים.

זו היתה תזכורת קטנה למה שצפוי בסוף יום החגיגות: 90 דקות, אולי 120 ויותר, של מתח עצום. בסיומה תפרוץ במינכן חגיגה שתאפיל על השעות שקדמו לה, או תיפול קדרות גדולה. אלא אם אתה אוהד מינכן 1860.

אוהדי צ'לסי במינכןצילום: אי-אף-פי
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ