היום שאחרי

בצ'לסי הגיעו לנחלה

לצ'לסי תחת אברמוביץ' אולי אין חזון, אך בהחלט היה לה יעד, אותו השיגו אמש. כל מה שנותר לבאיירן מינכן הוא לעכל לאט

אמיר ענבר
מינכן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קשה לומר שלרומן אברמוביץ' היה חזון כאשר השתלט על צ'לסי לפני תשע שנים, אבל בהחלט היה לו יעד. שלשום בלילה, סמוך לחצות שעון מינכן, בערך דקה אחרי שפרנק למפארד וג'ון טרי שמו את היד על היעד הזה, הוא הגיע גם אליו. אוהדי צ'לסי הוסיפו שאגה לערב מלא שאגות בזמן שאברמוביץ' הניף את גביע אירופה. מאוחר יותר, ממקום מושבו בין המכובדים, הצטרף אברמוביץ' לשירה האדירה של האוהדים בכחול, בזמן ששחקני צ'לסי פיזזו על המגרש. ז'וזה בוסינגווה רקד ודויד לואיס כיוון את אחד מצלמי הטלוויזיה לדמות עלומה ביציע, אבל אף אחד לא כיסה יותר דשא מדידייה דרוגבה. הוא הניף את הגביע, רץ אתו, הצטלם אתו, הצטלם עם המדליה וניגש לאוהדים. אפילו אבי לוזון תפס אתו פריים, לוחש באוזנו. יותר מכל אחד אחר, זה היה הערב של החלוץ. שלושה חודשים אחרי שהחמיץ פנדל בהפסד בגמר אליפות אפריקה, הוא כבש את בעיטת ה-11 שהביאה לצ'לסי גביע היסטורי. אולי בבעיטה האחרונה שלו במדיה.

כשהחגיגות שככו מעט ואנשי צ'לסי ניגשו למסיבות העיתונאים – בערך שעתייים מאוחר יותר – העדיף דרוגבה לדבר על הקבוצה מאשר על עתידו. בין שלל הקאמבקים – בערב הזה, במפעל הזה, בעונה הזו, שכולה קאמבק ענק בחודשיים וחצי – הוא בחר להתמקד ברגע אחד. "נקודת המפנה היתה ההצלה של אשלי קול מהקו בנאפולי", חזר אחורה לשמינית הגמר, "היינו יכולים להיות בפיגור 4-1 וגמורים. זאת ההרגשה הכי טובה אי פעם. אני לא יודע אם יש לנו מספיק אנרגיה כדי לחגוג הלילה. אנחנו נגלה".

אברמוביץ'. סוף סוף שם ידיו על היעדצילום: רויטרס
ממסי עד לונה צ'מטאיי

האם חגגתם או בכיתם אמש? שתפו אותנו בדף הפייסבוק שלנו

לאוהדים בהחלט לא נותרה אנרגיה. שעה ארוכה אחרי שאוהדי באיירן עזבו את היציעים בדכדוך ובהלם, מבינים שגביע הבד הענק שנפרש ביציע טרם המשחק הוא היחיד שנשאר בידיהם, הגיע גם תור האורחים לעשות זאת. בדרך חזרה, כשעברו ליד אוהדים גרמנים שהמתינו להסעה (וכמה אנשים שהציעו לקנות כרטיסים משומשים), היה קשה להבדיל בין המנצחים למפסידים. כולם היו שקטים, מדברים, מותשים מיום ארוך ומעכלים את האנרגיות המטורפות שחוו בערב באליאנץ ארינה. פה ושם נשמעו שירים, שלא ממש סחפו רבים. "אנחנו האלופים, אלופי אירופה"; "זכינו בו פעם אחת, פאקינג היסטוריה" אירוני אל מול המספרים שלוש וחמש שמככבים בשירי מנצ'סטר יונייטד וליוורפול; ואיך לא, ירידות על טוטנהאם, שבעקבות התוצאה תיאלץ להסתפק שוב בליגה האירופית. בהמתנה לרכבת התחתית דנו שתי אוהדות ותיקות בשאלה את מי עדיף לפגוש במחזור הראשון בעונה הבאה, כעת כשצ'לסי היא אלופת אירופה הראשונה מלונדון: ארסנל או טוטנהאם. השיר זקוק לליטוש: "האם זכיתם פעם בגביע אירופה? אנחנו כן".

היינקס (מימין) ורובן מנסים לעכל את מה שאירע אמש באליאנץ ארינהצילום: אי–פי

איש בגרמניה לא יוכל לרדת על באיירן בצורה דומה, מה שלא ישפר את הרגשתה. זה כבר היה בידיים שלה. הכנסת דניאל ואן בויטן במקום תומאס מולר מיד אחרי שערו של האחרון בדקה ה-83 נועדה לוודא ניצחון. במקום זאת, נשאר המאמן יופ היינקס קירח מכאן ומכאן: איכויותיו של ואן בויטן במשחק הגובה לא מנעו מדרוגבה להשוות, ועל הדרך הוא איבד את מולר. "זה הכדורגל", סיכם הקשר הצעיר באכזבה, "לא תמיד הקבוצה הטובה יותר מחזיקה בגביע בסיום. קשה למצוא מלים לתאר את זה". היינקס מצא אותן. השאלה היכן ימצא את עצמו בעוד כמה ימים, אחרי עונה נטולת תארים. האליפות הלכה לדורטמונד וגמר גביע הסתיים בתבוסה לאותה יריבה. ליגת האלופות השאירה רגשות מעורבים. באיירן עשתה דרך יפה לגמר ושיחקה בו מצוין, אבל השורה התחתונה היא אחת: ידיים ריקות.

דקות ארוכות הסתובב המאמן הוותיק על הדשא, מנסה לעכל, בזמן ששחקניו שרועים עליו. "שיחקנו יוצא מהכלל, הקבוצה שיחקה כאילו היא בבית והיתה טובה יותר בכל פרמטר", הכריז אחר כך, "אנחנו צריכים להאשים את עצמנו על כך שלא ניצלנו כל כך הרבה מצבים. כשאתה מבקיע בדקה ה-83 אתה צריך לשמור על היתרון. פנדלים זה לוטו, אנחנו מודעים לכך מההיסטוריה. צ'לסי היתה הקבוצה בת המזל היום". אך למען האמת, זה לא היה מזל, אלא ביצוע. לבאיירן היו את ההזדמנויות, היא פשוט לא ניצלה אותן. ואף הזדמנות לא היתה גדולה יותר מהפנדל הגרוע של אריאן רובן בהארכה. בדו-קרב, בזמן שמנואל נוייר לקח בעיטה, ההולנדי כבר פשוט לא רצה לבעוט. כשהשחקנים עלו למגרש, ניסה מולר לעודד את רובן, שכבר החזיק את ראשו בידיו. אחרי ההחמצה בגמר גביע העולם, ההפסד עם באיירן בגמר לפני שנתיים וההחמצות מול דורטמונד במשחק העונה, הוא שוב נכשל ברגעי האמת. דרוגבה ונשיא אופ"א, מישל פלאטיני, ניסו לעודד את רובן, שהודה כי "זה לא שווה דבר. רציתי את הגביע. אני לא יכול לתאר כיצד אני מרגיש. זה היה ערב נוראי. פעמיים-שלוש אתה מרגיש שהגביע בידיים שלך, ובסוף נשאר ללא כלום".

כשמנצחים, איש לא מסתכל על הדרך. די מתאו לא נאלץ להתמודד אחרי המשחק עם שאלות ראויות וקשות, הגם שבהחלט יש מקום לתהות מדוע צ'לסי היתה כה דפנסיבית. "הכדורגל והחיים לפעמים בלתי צפויים ומטורפים", אמר האיטלקי על המשחק והדרך לתואר, "הלהט שהשחקנים הפגינו במפעל היו אדירים". כשנשאל על עתידו, שוב, השיב: "אני זקוק לחופשה בצורה נואשת. אלו היו שלושה חודשים מאתגרים. מה שהמועדון יחליט, אקבל". היינקס, מצדו, הצהיר שהאיטלקי ראוי לחוזה לשלוש שנים.

זו היתה סגירת מעגל עבור רבים כל כך. צ'לסי, אברמוביץ', דרוגבה. פרנק למפארד, אשלי קול ופטר צ'ך הוותיקים שמו לראשונה את היד על גביע אירופה. פאולו פריירה עשה זאת שוב, שמונה שנים אחרי פורטו. וכן, היה גם ג'ון טרי. לפני ארבע שנים הוא בעט את הפנדל החמישי בגמר, כששער יעניק לצ'לסי את הגביע, החליק והחמיץ. הפעם, בעקבות הרחקתו נגד ברצלונה, הוא רק צפה מהצד. זה לא הפריע לו אחר כך לעלות במדרגות בבגדי משחק – כמו כל המושעים של צ'לסי – ולקבל את הגביע מידי פלאטיני ביחד עם למפארד.
לא כולם באנגליה סבורים שזה היה ראוי. פול סקולס ורוי קין, הזכירו, נשארו בחליפה בגמר ב-99'. את טרי, שמעולם לא הצטיין בטעם טוב, זה לא מעניין. האיש שממשיך הלאה למרות כל הכתמים שנדבקים בו שם את היד על הגביע וזהו. "זה חשוב לי מאוד. זו היתה מחווה נחמדה מצד פרנק ואופ"א", אמר, "היה גרוע יותר לצפות. יש דברים שנועדו לקרות ואני כל כך מאושר שהמשמעות היא שזו צ'לסי השנה".

אוהדי באיירן המומים, אמש במינכןצילום: אי–פי

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ