ווסטהאם חוזרת, כל השאר לא חשוב

גמר ליגת האלופות והיורו המתקרב לא מרגשים את חיים ברעם כפי שמרגשת אותו חזרתה של קבוצתו האהובה ווסטהאם, לפרמייר ליג

חיים ברעם, כל העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים ברעם, כל העיר

לפני קצת פחות משבועיים חזרתי למלון במרכז לונדון כדי לִצפות בגמר הצ’מפיונס ליג, באיירן מינכן נגד צ’לסי. לא נותר זמן רב עד שהכיעור האולטימטיבי יעלה על המרקע. ידעתי שיהיה משחק רע וחששתי שצ’לסי תצליח לגנוב אותו איכשהו. את הסבל הגדול כבר עברנו בחצי הגמר, וחרף העקרונות הנעלים לא היה אכפת לי מבאיירן עד כדי כך. המשחק החשוב באמת הסתיים בדיוק לפני שעתיים, והלב לא היה פנוי לדברים זניחים כמו אליפות אירופה לקבוצות.
באוזני הידהדה שירת ה”בּאבּלס” (בועות), המנונם של 40 אלף אוהדי ווסטהאם יונייטד, שאותו שרנו מאות פעמים במשחק בוומבלי. קשה לי לזכור שמחה כזו אחרי משחק כדורגל. בתוך 90 דקות נקבע הכל: עלינו לפריימר ליג; בּלקפּול נידונה לעוד שנה בליגת המִשנה. בדיוק 48 שנים אחרי שראיתי את בובי מור מניף את הגביע הראשון בתולדות האגודה באותו איצטדיון עצמו, השתוללתי שוב משמחה עם אלפי אוהדים, ש־90 אחוז מהם טרם נולדו ביום הגדול ההוא. ריקרדו ואז־טה הבקיע את שער הניצחון שלנו שלוש דקות לפני שריקת הסיום; לבלקפול, העדיפה מבחינה טכנית, לא היה זמן לתקן את התוצאה. כך נפל הפּוּר, ולפחות 40 מיליון ליש”ט יעשירו את הקופה של ווסטהאם עוד לפני שריקת הפתיחה לעונה הקרובה, באוגוסט.

שחקני ווסטאהם חוגגים עלייה לליגה הראשונהצילום: אי–פי

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

כאשר השופט המעולה (באותו משחק) הווארד וֶוב שרק לסיום היינו שטופים בחגיגת ניצחון פראית לגמרי, חרף העובדה שלא היה בה שמץ של שמחה לאיד או שנאה לבלקפול. היריבה שלנו שיחקה היטב, האוהדים שלהם עודדו עד הסוף והיו נחמדים מאוד גם אחרי המשחק. אבל עד מהרה הם התפזרו, חזרו לעיר הקַיִט הקטנה שלהם בלנקשייר לקראת עונת תיירות בינונית למדי, בצל האולימפיאדה בלונדון והמצב הכלכלי הקשה בכל אירופה. אולי יקבלו כמה פירורים מהתיירים האולימפיים, וכמה אנגלים יבלו שם את החופשה דווקא כדי להימנע מהעיר הגדולה בעונה כל כך קדחתנית. בסך הכל הם ציפו לתבוסה אחרי שהפסידו לנו בשני משחקי הליגה ופיגרו אחרינו ב־11 נקודות. אבל במשחק עצמו הם היו נהדרים, ומכאן נובע אולי שברון הלב האצילי של האוהדים שלהם. השתתפתי בצערם עד גבול מסוים. במשחק כה גורלי גם יפי נפש מוצהרים כמוני מושפעים בעיקר על ידי יצרים קמאיים, שאין להם שום הסבר רציונלי.

אחרי הדרך הארוכה למלון בקרון רכבת תחתית צפוף ומיוזע, הגעתי למסקנה השקטה והמפוכחת, שמבעד לכל הרטוריקה המתוחכמת אני בעצם אדם די פרימיטיבי שמתקשה לגייס את הנימוקים ואת הרעיונות כדי להתמודד עם הדם הרותח, עם הדמעות ועם האמביוולנטיוּת הבסיסית. אחרי הכל, הכדורגל של המנג’ר סם אלרדַייס איננו לטעמי, בלשון המעטה קיצונית. אלרדייס הוא אולי לא בונקריסט אידיאולוגי, אבל הסגנון של כל קבוצותיו מזכיר את הכדורגל האנגלי של שנות ה־50. הכדור נמצא באוויר כל הזמן, ואת האוהדים שלנו אילף המאמן האגדי רון גרינווד לאהוב כדורגל טכני ויפה, שבובי מור, טרבור ברוקינג ואלאן דבונשייר הם סמליו המובהקים. האוהדים רטנו במהלך העונה בליגה השנייה בעיקר בשל העובדה שאלרדייס, המכונה “סם הגדול”, יצר מערך טקטי חזק מאוד פיזית, אבל לא מתוחכם; הכדורגל שלו התבסס כמעט רק על הגבהות, והקבוצה איבדה נקודות רבות במשחקי הבית באפטון פארק. המנג’ר סבל מהקנטות בלתי פוסקות, התלונן שאיננו מקבל אשראי מהקהל, חרף המוניטין של אוהדי ווסטהאם כנאמנים והמסורים ביותר בכדורגל האנגלי. למען האמת, גם אני כתבתי כמה מאמרים נרגנים נגד סם הגדול באחד מביטאוני האוהדים הנפוצים. את המנג’ר “שלחתי” לאמן בחיל האוויר המלכותי, כיוון שהכדור במשחקיה של ווסטהאם נמצא באוויר בכל דקות המשחק. הסיכום המקצועי מצביע בעצם על כישלון של אלרדייס. הוא סיים רק במקום השלישי בליגת המשנה, עם חומר שחקנים שמתאים למרכז הטבלה בפרמייר ליג. אבל המשחק הדרמטי בוומבלי מחק הכל. בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי ווסטהאם הוא ייחרת כאחד המשחקים גדולים בתולדות האגודה.

אלרדייס. סגנון משחקן של קבוצותיו מזכיר את הכדורגל האנגלי של שנות ה-50צילום: אי–פי

ואני, שאוהד בכל לבי גם את ברצלונה ומאוהב בקבוצה הקטלאנית לא רק מבחינה רעיונית ופוליטית, אלא גם מהצד האסתטי? מה לי ולכדורגל של אלרדייס, למעט מסורת של יותר מ־40 שנה ורגשות עמוקים לכל דבר שקשור בווסטהאם יונייטד? אם נאלצתי למחות דמעות אמיתיות לגמרי כאשר הקפטן שלנו, קווין נולאן (שחקן שלא מלהיב אותי, בלשון המעטה), הוביל את השחקנים לסיבוב ניצחון מבוּלגן, עתיר אושר אמיתי והתלהבות לא ממוסחרת, כנראה שיש שם משהו מאוד עמוק. הכדורגל גרם לי המון אושר במהלך חיי, גם אם העדפתי לרוב קבוצות די גרועות, למעט במקרה המיוחד של בארסה. אם אחטט יותר מדי לעומק בכל מגרעת בולטת, אהיה כמו איש הבוחן את אהובת נפשו בכל יום מחדש, אבל לא בעין רגילה אלא באמצעות קרני רנטגן. זה יכול להיות מסוכן, אפילו ממאיר, ובוודאי יהרוס כל שמחה אמיתית.

במהלך המשחק עצמו ובמחצית התרועעתי קצת עם משפחה נחמדה מאֶסקס, מחוז שרבים מתושביו גרו בעבר במזרח לונדון, והאהדה לווסטהאם נתפסת שם כדבר מובן מאליו. היה שם גבר מבוגר עם שתי בנותיו הגדולות ועם חתנו, כולם בקיאים בכל תג בהיסטוריה של הקבוצה. חשבתי שהאב הוא אולי היחיד בשכנותי המיידית שהיה בוומבלי גם בגמר הגביע לפני כמעט 50 שנה. לא אמרתי דבר עד שהאיש התלבט בקול רם ואמר: “בגמר נגד פרסטון כעסתי קצת על גרינווד, שהוציא את מרטין פיטרס מההרכב והכניס תחתיו את מספר 4, שאת שמו כבר שכחתי”. בתו הרימה גבה למשמע דברי הכפירה האלה נגד גרינווד, שיש לו מעמד של אל בקהילה. לבסוף אמרתי: “אתה מתכוון בוודאי לאדי בּוֹוִינגטוֹן”. הוא התבונן בי בתדהמה, כל בני המשפחה חייכו אלי כאילו הייתי אחיהם האובד, ואחרי המשחק נסענו באותה רכבת העירה. “זו לא אשמתך שהביאו עלינו את אברם”, אמרה לי הבת, ברמז טעון מאוד לאברהם גרנט, האיש שהוריד אותנו ליגה. עניתי שאני מקווה שהוא יגיע בסופו של דבר למילוול, היריבה המושבעת והשנואה של ווסטהאם. הצחוק הכללי הבהיר שהם לא הולכים להתחשבן איתי בנושא הכאוב הזה.

נפרדתי מהם בתחנת בונד סטריט, הלכתי לאכול במסעדה איטלקית קטנה, ושוחחתי עם שני סטודנטים אנגלים על ווסטהאם. לא עלה כלל על דעתם שיש משהו חריג בעובדה שזר כמוני נסע במיוחד מירושלים לראות את הקבוצה. הם ראו בכך גילוי הולם של נאמנות, לא יותר מזה. חשבתי בלבי שמעבר לנאמנות קיימים גם העקרונות, ושמוזר שברגע מכריע ממש ההתחשבות בהם היא מתונה למדי. כאשר התוצאה היתה תיקו אחת במהלך המחצית השנייה, התאכלסה בתוכי תחושה של כמעט אסון, כאילו דוּבּר בביקור האחרון בחיי עם הקבוצה בוומבלי. הביקורים שלנו באיצטדיון האימפריה אינם תכופים במיוחד: ווסטהאם שיחקה שם לאחרונה לפני 31 שנים, בגמר גביע הליגה נגד ליברפול (תיקו אחת, ליברפול ניצחה בגומלין באנפילד). הייתי בוומבלי גם אז. במשחק המכריע הזה, ב־19 במאי 2012, דווקא בלקפּוּל שלטה במרכז השדה, ואפילו ביציע שלנו קיננו חששות כבדים. אבל לקראת הסיום הקהל התעורר, ווסטהאם נישאה על גלי אהדה אדירים של רוב הנוכחים, ושער הניצחון הובקע כמעט מעצמו, כאילו ששירת ההמנון “בועות” דחפה את הכדור קדימה כמו סופה טרופית, בלי כל קשר למעשים או למחדלים של שחקן זה או אחר.

אוהדי ווסטאהם חוגגים, ידועים כאוהדים נאמניםצילום: רויטרס

לא רק ביג סם והשחקנים ניצחו; כל הקהילה התעלתה על עצמה בוומבלי, וגיליתי את העומק העצום של התהום שחוצצת, בתוך תודעתי, בין האמונה השכלתנית בכדורגל של פפ גווארדיולה לבין ההשלמה הרגשית עם הפרימיטיביות של סם אלרדייס, ובעצם גם שלי. כל זה לא הפריע לי לקלל באותו לילה עצמו את רוברטו דה מתאו ואת הכדורגל הנתעב שלו. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולעתים לא כל כך טוב לדעת ממה הם מורכבים.

את האהבות והשׂנאוֹת לקראת יורו 2012 אבחר בצורה יותר שכלתנית וקרה. הייתי אמנם בוומבלי כאשר אנגליה זכתה בגביע העולם, בשנת 1966, אבל כבר עשרות שנים שאני מנוכר לנבחרת הזו. אין לי היום גיבורים גדולים בכדורגל האנגלי כמו מור וברוקינג, שכבר הזכרתי, וכמו ג’ימי גריבס הגדול, שנזרק מההרכב של אנגליה בשלבים המכריעים ובצורה בלתי נסלחת על ידי המנג’ר אַלף רמזי. הבחירה תיפול על ספרד, בשל שחקני בארסה הרבים בהרכב וסגנונה היפה. גם גרמניה, שכיום עשירה בשחקנים מוכשרים לעומת הרובוטים של העבר, היא סימפטית למדי. אני לא סובל את הולנד הברוטלית של מונדיאל 2010 אבל זוכר לה את מרקו ואן באסטן, רוּד חוליט, יוהאן קרויף ורונאלד קומאן מהעבר הרחוק. אולי גם צרפת תקבל קצת אהדה בזכות העובדה שניצחה את איטליה בטורניר יורו 2000, שאותו פירשנתי אז בטלוויזיה הישראלית.

אך שום משחק זוהר, אפילו גמר גביע העולם, לא יכחיד מתודעתי את הדרמה הגדולה בוומבלי ב־2012. מה עדיף: לשיר ביציעי וומבלי את “בּאבּלס” עם האוהדים, או לשבת בתא העיתונאים בגמר היורו? זוהי אולי השאלה הכי קלה ששאלתי את עצמי בזמן מן הזמנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ