שאול אדר
לונדון
שאול אדר
לונדון

עונת 2012/13 טרם יצאה לדרך, אפילו ההעברות הגדולות טרם בוצעו, אבל כבר עכשיו מסתמנת הסכמה שזוהי העונה הגרועה ביותר מבחינת תלבושות הקבוצות.

התלבושת המחרידה ביותר היא זו של קרדיף סיטי - חולצה אדומה בעלת עיצוב סולידי עם מכנסיים שחורים. אין בה שום דבר יוצא דופן, מלבד הצבע. קרדיף שיחקה במשך עשרות שנים בחולצות כחולות והכינוי שלה הוא "הציפור הכחולה". את השינוי יזמו בעלי הקבוצה המלזים, בטענה שהצבע האדום נחשב למזל טוב במזרח אסיה. הם גם הביאו את הנתונים ממכירות באסיה של חולצות ליוורפול ומנצ'סטר יונייטד, אם כי ברור שהפופולריות שלהן לא נובעת מהצבע אלא בעיקר מההיסטוריה וההצלחה שלהן.השינוי עורר זעם בקרב האוהדים וחשש שמא יתנכרו לקבוצה.

להיכל זוועות הכדורגל, הכולל את התלבושת החומה של קובנטרי סיטי ותלבושת הליצן של דייויד סימן מיורו 1996, הולכות להצטרף העונה עוד כמה תפלצות כמו התלבושת הסגולה של ליוורפול למשחקי החוץ; החולצה האדומה-לבנה המסורתית של ארסנל אליה נוסף מעין סרט זרוע שחור קבוע, כאילו היו מנצ'סטר יונייטד בצבעי האדום-שחור-לבן המסורתיים (או ליוורפול על טקסי האבל שלה, יוסיפו הציניקנים); וכנראה התלבושת השנואה ביותר - של מנצ'סטר יונייטד, במה שכבר כונה "מגבת המטבח". אנשי המועדון הסבירו שמדובר במחווה לתעשיית הטקסטיל של העיר, אבל בקרב האוהדים היא התקבלה בחלחלה.

מדי החוץ החדשים ומהזעזעים של ארסנלצילום: האתר הרשמי של ארסנל

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

עם זאת, לקראת העונה הקרובה ישנם כמה חידושים עיצוביים או חזרות נוסטלגיות מוצלחות. ה"לייוור בירד", הציפור שמהווה את סמל העיר, חזרה לחולצות ליוורפול בפשטות קלאסית נוסח שנות השבעים, להבדיל מלוגו מורכב ובעל פרטים רבים. בפורומי אוהדים של קבוצות רבות ישנה תמיכה לצעד ויש לשער שקבוצות רבות ילכו בדרך זו בעונה הבאה. מה יהיה המחיר הוא בדרך כלל נושא זניח, אבל הוא זה שמניע את תעשיית הענק הזו.

בינואר השנה חתמה ליוורפול עם "וורייר", חברת מוצרי ספורט אמריקאית השייכת לניו באלאנס, ימים ספורים אחרי שאדידס הודיעה על אי רצונה להמשיך בהתקשרות. ליוורפול תקבל 25 מיליון פאונד לעונה, תהנה מתמלוגים ממוצרים שונים שתמכור ותוכל לפתוח חנויות גם מחוץ לבריטניה, בניגוד לחוזה עם אדידס. על פי הערכות, החוזה לשש השנים הקרובות עשוי להכניס לקופת המועדון כ-300 מיליון ליש"ט.

יום לאחר המשחק של ליוורפול מול מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות ב-2006 השתרך תור ענק של מאות אוהדים בכניסה לחנות המועדון במרכז העיר. חלקם הגדול היה לבוש בחולצות הקבוצה, אבל הם עדיין חשו צורך לקנות את החולצה החדשה כבר ביומה הראשון בחנויות. הם לא היו היחידים. ההערכות מדברות על 900 אלף חולצות שליוורפול מוכרת מדי עונה - מקום רביעי בעולם אחרי ריאל מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. בחיי אוהד, החולצה וצבעי המדים הם הדברים היציבים ביותר במערכת היחסים שלו עם הקבוצה. השחקנים והמאמנים מתחלפים, האיצטדיון אף הוא מתעדכן ורק הצבע נותר קבוע. להוציא החלטות היסטוריות או הרות אסון.

רגע כזה התרחש בנובמבר 1964, כשליוורפול שיחקה מול אנדרלכט הבלגית והמנג'ר ביל שנקלי התרשם מהתלבושת הכל אדומה של האורחת והחליט שקבוצתו, שעד אז שיחקה עם מכנסיים לבנים, תעבור לשחק בכל אדום. בעיניו, המהלך היה אמור לשדר תוקפנות והרתעה. אלא שהרגע בו תלבושות הפכו לגורם כלכלי ולא רק סמלי התרחש תשע שנים מאוחר יותר.

ריו פרדיננד מציג את חולצת "מגבת המטבח" של מנצ'סטר יונייטדצילום: האתר הרשמי של מנצ'סטר יונייטד

"זו תופעה חדשה יחסית", אומר דייויד מור, מנהל אתר תלבושות הכדורגל המרתק historicalkits.co.uk ומומחה לנושא, "עד לאמצע שנות השבעים לא היית יכול לקנות חולצה רשמית של קבוצה. חברת אדמירל האנגלית ראתה ראשונה את הפוטנציאל המסחרי של מכירת תלבושות עבור ילדים. הם חתמו עסקה עם לידס יונייטד של דון ריווי ב-1973. כשריווי עבר לאמן את נבחרת אנגליה הוא שיכנע את ההתאחדות האנגלית לחתום על חוזה דומה עם אדמירל".

זו היתה תחילת המהפכה של עיצוב חולצות ומכירתן לציבור הרחב. באמצע שנות השמונים השוק גדל וחברות הענק החלו להיכנס לתחום, לחתום על עסקאות ולשלם למועדונים על הזכות לספק להם תלבושות. בשנות התשעים החל עידן ניצול האוהדים ומועדונים החלו לשנות את התלבושות כל שנה ולפעמים לייצר מספר תלבושות לעונה. מרגע שהחברות החלו לייצר חולצות מבדים סינתטים (ולהבטיח גדולות ונצורות על שיטות אידוי הזיעה), ירדה עלות הייצור ועולם שלם של עיצוב נפתח בפני הקבוצות.

פתאום היו יכולים מעצבים לשלב גוונים, הדפסי רקע, פסים דקים ומספר רב של צבעים, וההמונים עמדו בתור - לעתים בכדי לקנות ארבע חולצות ויותר בעונה אחת - והקופות הרושמות צלצלו. כיום מוגבלות הקבוצות לשלוש תלבושות בלבד, אם כי מספר רב של מועדונים מתייעץ עם האוהדים ומוציא דגם חדש כל שנתיים בלבד במטרה להקל על האוהדים בתקופה הכלכלית הקשה.

המהפכה השנייה התרחשה בתחילת עונת 93/94, אז הופיעו מספרים אישיים ושמות על גב החולצה. פתאום לא הספיקה חולצה אחת או שתיים של המועדון, האוהד היה צריך גם חולצה של הכוכבים הנערצים עליו והיה מוכן לשלם על כל מספר וכל אות.

מדי החוץ של ליוורפולצילום: האתר הרשמי של ליוורפול

החולצה האישית שינתה את פני הכדורגל גם על המגרש. ריאל מדריד קנתה את דייויד בקהאם ב-2003 תמורת 25 מיליון ליש"ט ועל פי דיווחי מנהליה זו היתה העסקה הכלכלית המוצלחת ביותר בתולדות הקבוצה. מכירות החולצות מספר 23 בלבד עלו על הסכום ששולם למנצ'סטר יונייטד.

כל הנתונים האלה מציגים את אוהדי הכדורגל באור לא מחמיא, כחבורת פתיים שמוכנה להוציא סכומים גדולים מדי שנה עבור מוצר שעלותו דולרים בודדים ושכמוהו יש להם מספר דגמים בארון. "אוהד מסור מרגיש קשר לצבעי הקבוצה וכך הוא מפגין את נאמנותו", אומר מור, "השאלה למה צריך חולצה חדשה כל עונה ולמה הוא חייב לרכוש כל דגם חדש היא שאלה מצוינת. אני משער שזו אופנה. אוהדים מרגישים שהם חייבים לקנות את הדגם האחרון, אם כי יש יוצאים מהכלל.

"לפני שנתיים ניוקאסל השיקה חולצת משחקי חוץ עם פסים צהובים בהירים. למחרת עמדו בתור שלושה אוהדים בלבד מחוץ לחנות ואחרי שבוע החלו למכור אותה במחירים מוזלים. לא רק שהחולצה היתה מכוערת, זו היתה הזדמנות עבור האוהדים להפגין נגד ההנהלה הלא פופולרית וצעדיה. חולצה היא חלק מהותי מהקשר של אוהד עם המועדון, ולצערי מועדונים רבים מנצלים את הקשר הזה ורואים בו לא יותר ממחלבת כספים ובחולצה דרך להוציא ממנו עוד כמה מזומנים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ