הפרמייר ליג יוצאת לדרך

כוכבים, נמאסתם. תנו לנו עוד

הליגה האנגלית חוזרת בשבת עם כוכבים מאוסים בעלי אגו מנופח, שמרוויחים הרבה יותר מדי ומתעסקים ללא הפסקה בטיפוח תדמיתם

עוזי דן
עוזי דן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי דן
עוזי דן

באחד מערבי האתלטיקה האחרונים במשחקים האולימפיים, יצא לי לשבת ברכבת הג'בלין העמוסה ליד פרצוף מוכר בעיתונות הבריטית: ג'יימס לוטון, איש "האינדיפנדנט" המוערך, שפרצופו המבוגר ורעמת שיערו הבהירה, יחד עם טוריו המושחזים, הפכו אותו לאחד העיתונאים הידועים בממלכה. השיחה התגלגלה, ולוטון - שכמו אנגלי מהדור הישן הסתובב עם מטריה שמשמשת גם כמקל הליכה - החל להתלונן. "מחר מתחילה עונת הכדורגל, מגן הקהילה", אמר, "איזה הבדל יש בין מה שאנחנו רואים מהספורטאים הבריטיים במשחקים האולימפיים לבין הכדורגלן בפרמייר-ליג. מצד אחד ספורט נטו, מהצד השני רק כסף ואגו".

לוטון אינו היחיד שמרגיש כך. הצורה בה התחרו הספורטאים הבריטיים במשחקים - ולא רק הם, כמובן - היתה מעוררת השראה. מדובר בנשים וגברים שאמנם עושים זאת בשביל הצלחה אישית, אבל גם עבור רוח הספורט, ללא תמריצים גבוהים או משכורות מטורפות. הם הזיעו והתאמצו עבור מה שהם אוהבים לעשות, לא פחות - ואולי יותר - מכדורגלן שמרוויח עשרות מונים מהם.

האולימפיאדה הדגימה את ערכי הספורט האמיתיים ואת הצורה בה מתנהגים ספורטאים גדולים. מנגד, פתיחת עונת הפרמייר-ליג - ליגת הכדורגל הטובה בעולם, עם כמה מהקבוצות הגדולות והשחקנים הטובים שבנמצא - מזכירה לנו לאן הגיע הכדורגל המקצועני ברמות הגבוהות, ובאנגליה בפרט.

סטפאן קפרוטיץ' מנצח במרתון האולימפי וזוכה ברוח הספורט, ולא במשכורת עתקצילום: רויטרס

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

השילוב של קפיטליזם חזירי מצד קבוצות וכוכבים עם אגו מנופח, הפך את הפרמייר-ליג וחלק משחקניה למאוסים בעיני הציבור הבריטי. זה לא שהאנגלי הממוצע יפסיק לעקוב אחרי הליגה ולצפות בה במגרש ובטלוויזיה - הרייטינג מוכיח כי אינו מחמיץ שום אירוע אבל נדמה כי הכל נעשה בתחושה של חמיצות.

שיחות חולין עם מספר אוהדים בריטים חשפו תחושה כללית לפיה הכדורגל, בייחוד ברמות הגבוהות, איבד כל רסן מוסרי. "הכל סביב הכסף, אין יותר ספורטיביות", אמר גארי, נהג הסעות בעל מנוי למשחקי ווסטהאם, "למרות שכדורגל זה הספורט שלי, לפעמים אני מעדיף לראות ראגבי, כי זה ענף ששמר על הספורטיביות של פעם. יש כבוד בין שחקנים וקיים קוד מוסרי במשחק. כולם שומרים עליו".

בכדורגל, ולא רק באנגליה, זה כבר מזמן לא כך. רמאויות קטנות מתרחשות כמעט בכל רגע נתון, צלילות והתחזויות - כל אלה מצד שחקנים שמרוויחים מאות אלפי ליש"ט מדי שבוע. אפשר להתווכח אם לוויין רוני או לקרלוס טבס מגיעים הסכומים אותם הם מרוויחים (התשובה הנכונה היא שלא), אבל גם שחקנים הרבה פחות מוכשרים משתכרים בשבוע מה שספורטאים בענפים אחרים מרוויחים בשנה.

אין ענף חשוב כמו הכדורגל ואין ליגה חשובה מהפרמייר-ליג, אבל המשמעות של שובה היא חזרה למשפטים על גזענות, לידיעות על שחקן שעשה דבר כזה או אחר בשעה כזו או אחרת ולציוצים מעוררי מחלוקת. משמעותה היא גם הפעלה מחדש של מסחטת כסף בלתי אפשרית. הפער בין משכורות השחקנים לאוהדים ממעמד הביניים הוא בלתי נסבל, שלא לדבר על הפועל הממוצע שאינו מסוגל להרשות לעצמו ללכת למשחקים על בסיס קבוע, ומסתפק בטלוויזיה בבית או בפאב השכונתי.

ג'ון טרי וגביע הצ'מפיונס. מי שיביט בתמונה בעוד כמה שנים ישכח שבכלל לא שיחק בגמרצילום: אי–פי

ועדיין, הדבר המרגיז מכולם הוא האגו של הכדורגלן האנגלי הבכיר (בהכללה, כמובן). בלי קשר ליכולתו, נדמה שככל שהוא מרוויח יותר, האגו הוא זה שמתעצם, במקום תחושת האחריות כלפי האוהדים שלמעשה מממנים את משכורתו. זה אולי הדבר היחיד שעלה ביחס ישיר - ואולי אף מהיר יותר - לסכומי הכסף שנשפכו בליגה בשנים האחרונות.

בגמר ליגת האלופות ב-1999 לא שיחקו פול סקולס ורוי קין המושעים. רק בחגיגות של מנצ'סטר יונייטד הם נשלפו מחדר ההלבשה, מאחר שהיה נהוג כי רק מי שמשחק או יושב על הספסל נמצא על כר הדשא גם בחגיגת תואר חשוב. לעומת זאת, בגמר ליגת האלופות האחרון במינכן, ג'ון טרי וחבריו המושעים בצ'לסי לא ממש התייחסו למנהג הזה. טרי היה במרכז החגיגות. הקפטן, שכל כך רצה להניף את הגביע, חגג והצטלם אתו ללא הפסקה.

זה מה שבאמת חשוב כיום. פחות עבודה קשה וסיזיפית באימונים, יותר תדמית נוצצת. חשבון הטוויטר והתמונות באינסטגרם חשובים יותר מהביצועים על המגרש. מי שיעבור בעוד מספר שנים על התמונות מהגמר במינכן, כנראה לא יזכור שטרי כלל לא שיחק בגמר. הוא יציג זאת כאילו הביא גביע.

טרי לא לבד. גם אדן הזארד הבלגי - שחקן נהדר וסופרסטאר בהתהוות - דן בהעברתו הצפויה "לקבוצה בכירה באנגליה" בעיתונים, באתרי אינטרנט וברשתות חברתיות. השתן עלה לו לראש הרבה לפני שהוכיח את עצמו מחוץ לליגה הצרפתית. לבסוף הודיע בטוויטר כי בחר בצ'לסי, כאילו עשה לה טובה. שום מועדון רציני לא יכול להרשות לעצמו ששחקן יודיע על מעברו בטוויטר לפני שיצאה הודעה מסודרת. אלא שהקבוצות - וצ'לסי היא רק דוגמה נוחה במקרה הזה - מרכינות ראש בפני האגו של השחקנים.

כמובן שכל זה לא ימנע מכולנו לעקוב גם העונה אחרי הזארד וטרי, טבס ודויד סילבה, וויין רוני ורובין ואן פרסי, יונייטד וליוורפול, צ'לסי וארסנל, סיטי וכל השאר. כמו בבריטניה, רבים מאתנו לא יאהבו את התנהגותם, אבל אנחנו פשוט לא מסוגלים בלעדיהם.

אדן הזארד במדי צ'לסיצילום: אי–פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ