שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפריצה הגדולה

כדורגלן פרמייר-ליג שראה וחווה כבר הכל מספר בעילום שם כיצד נראה עולמם של הכוכבים, לפני ומאחורי הקלעים. פרק ראשון בסדרה

הכדורגלן המסתורי, גרדיאן
הכדורגלן המסתורי, גרדיאן

הבתים המפוארים, ההוללות הבלתי נתפשת בלוס וגאס, הבגידות בבנות הזוג החמדניות, ההתמודדות עם האוהדים והצהובונים, הדיכאון המכרסם בך עד שאינך רוצה להיות חלק מהמשחק שכל כך אהבת בילדותך. כדורגלן פרמייר-ליג שראה הכל ואיבד לא מעט חושף בעילום שם טפח מעולמם של כוכבי ליגת הכדורגל הנוצצת בעולם.

במשך שנה כתב הכדורגלן המסתורי ל"גרדיאן" על הקריירה, הבגידות, הסקס, ההצעות המפתות, ההימורים בסכומים מטורפים, הכסף הגדול, הבזבזנות והריקנות שמלווה. ומעל הכל - הכיף והאהבה כשכובשים שער מול איצטדיון מלא. עכשיו הזמן לחשוף את היומן שלו, והפעם הפרק הראשון על תחילת הקריירה, ההתאהבות בכדורגל ופריצת הדרך בליגות הקטנות.

הצטרפו בימים הקרובים ליומנו של הכדורגלן המסתורי. חושבים שאתם יודעים מי זה? ספרו לנו בפייסבוק של "ספורט הארץ".

צילום: רויטרס

הפרק הראשון: התחלה

לפני מספר שנים שקלתי ברצינות לוותר על כדורגל. לפעמים, כשהמשחקים נערכים בזה אחר זה ואתה לא רואה את משפחתך, לא משחק נפלא והתוצאות מאכזבות, זה משפיע עליך. מאוחר יותר הבנתי שהיו אלה רמזים לדיכאון, אבל עוד קודם לכן, בזמן שעמדתי במנהרה באנפילד לפני משחק ליגה נגד ליוורפול, חשתי משהו שהסופר מרסל פרוסט מתאר כ"זיכרון של דברים מהעבר".

המאמן שלנו חילק כדור לכל שחקן. את זה שקיבלתי, הרמתי לעבר אפי והרחתי. אל תשאלו מדוע – כמקצוען לא עשיתי זאת קודם לכן או מאז. הכדור היה חדש לחלוטין ונראה כל כך מזמין. הריח החזיר אותי היישר לבית הדיור הציבורי ולרגע שאמי ואבי קנו לי את אחד מכדורי הרגל הראשונים שלי. לפתע הוא הזכיר לי את כל הגורמים שבגללם רציתי לשחק כדורגל – ריחם היה של זמנים מאושרים ודברים מוכרים. בזמן שהרעש בחוץ גבר וקולותיו הראשונים של "לעולם לא תצעדי לבד" נשמעו במנהרה, אמרתי לעצמי שעלי לנצור את הרגע הזה ככל שאוכל.

כילד, שיחקתי כדורגל יום וליל. נהגתי לקחת אתי כדור למיטה כדי שאוכל להקפיץ אותו ברגע שאתעורר. כדורגל סימן הזדמנות לתהילה ולאושר, מפלט מהחיים הבנאליים שנובעים מילדות ביישוב קטן. שיחקתי עבור הקבוצות המקומיות הטובות ביותר ובמדי הקבוצות המחוזיות, והייתי ידוע באזור כבין הכישרוניים מהשחקנים הצעירים באזור.

בסביבות גיל 16-15 צורפו כמה מחבריי למועדונים מקצועניים. זה היה די קשה. לא הרגשתי שהם מיומנים כמוני. אולי חזקים יותר, לבטח בנויים טוב יותר לגילם, אך לא טובים כמוני כשהכדור לרגליהם. כשסוף סוף חתמתי בקבוצה בעצמי – תמורת 500 ליש"ט בשבוע, הון עתק עבורי – ניגשתי לקריירה החדשה שלי, בתחושה שהם שגו כאשר פתחו את הדלת בפניי והכניסו אאוטסיידר למעגל הפנימי שלהם. התחושה הזו לא עזבה אותי.

הרושם הראשוני שלי היה שעשיתי טעות אדירה. הרמה היתה נמוכה וחלק מהשחקנים היו נתעבים. כמה מהשחקנים הבוגרים היו מוסרים את הכדור לעברי בעוצמה רבה כדי שלא אצליח להשתלט עליו. מאז גיליתי שמבחן כזה, מעין טקס חניכה, ניתן למצוא בכל הרמות במשחק. ביומו הראשון של דווייט יורק כשחקן מנצ'סטר יונייטד, רוי קין הפציץ את הכדור לעברו בכוונה. "ברוך הבא ליונייטד", אמר קין, "קאנטונה נהג לעצור כאלה בנגיעה".

עם זאת, במחשבה לאחור על אותם ימים, היו סיבות רבות להנאה הרבה שנבעה מהיותי סתם אחד. היה מעט מאוד לחץ עלי או על המועדון להצליח, אבל גם כך הייתי רעב להצלחה. המנג'ר ציפה שאעשה טעויות וכך גם האוהדים, אבל תמיד רציתי להיות מושלם. כל עוד ההופעות שלי היו איפשהו באמצע, ידעתי שאני בסדר. במקרים רבים הן היו מצוינות. במהרה הפכתי לדג גדול באגם קטן.

ברגע שהתקדמתי לפרמייר-ליג, כבר לא היה היכן להתחבא. לא מהאוהדים, לא מהשופטים ולבטח לא מהמצלמות. ההבדל בין המועדונים בצמרת ובתחתית הסולם עצום. כששיחקתי בליגות נמוכות, היה לנו אחראי תלבושות אחד ורופא אחד, שטיפל בכל בעיה עם אולטראסאונד כי זה היה המכשיר היחיד שעמד לרשותו. רוב המועדונים בהם שיחקתי מאז העסיקו מספר אחראי תלבושות, רופאים, מעסים ומאמני כושר, שעובדים במתקן אימונים בעל חמישה מגרשים לפחות, שפים במשרה מלאה ומגרש חנייה.

מעבר לכסף, אחד מהדברים הבולטים בפרמייר-ליג – בייחוד במועדונים הגדולים – הוא ששחקנים רבים בנויים כמו משחתות. הם חזקים, התיקולים עוצמתיים יותר והרבה יותר קשה לזכות במאבקים על הכדור. אנטוניו ולנסיה פעם חסם הרחקה שלי. אני נשבע שזה היה כמו להידרס על ידי מכונית. זה מה שאני זוכר שחשבתי בזמן שכמה אוהדים עזרו לי לטפס מהיציע חזרה למגרש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ