כך הפך לדיסלאו מזורקייביץ' לאגדה דרום-אמריקאית

מי שנחשב ליורשו של יאשין והיה שוערה האגדי של נבחרת אורוגוואי, הלך בשבוע שעבר לעולמו ועורר געגועים לעולם הכדורגל הישן, שאיננו עוד

ד"ר ישראל חמיטובסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד"ר ישראל חמיטובסקי

כשלב יאשין, השוער האגדי שנחשב לגדול השוערים בכל הזמנים, נפרד מעולם הכדורגל ב-1971, במשחק פרידה במוסקווה, הוא העניק את הכפפות לשוער אותו הכתיר כיורשו העתידי: לדיסלאו מזורקייביץ' בן ה-26 מאורוגוואי, שכבר אז החזיק ברזומה שתי הופעות במונדיאלים.

יאשין ידע מה הוא עושה. שמו של מזורקייביץ' אמנם לא הפך להיות מפורסם כמו זה של הסובייטי, אבל השוער מאורוגוואי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 67, ייזכר תמיד כאחת מאגדות הכדורגל המפורסמות ביותר בדרום אמריקה בכלל, ובמולדתו בפרט. על מנת להבין את סוד ההצלחה של נבחרת אורוגוואי מאז ומעולם, יש ללמוד ולהקיש מן ההיסטוריה הפרטית של שוערה האגדי בשנות ה-60 וה-70.

מזורקייביץ', יליד 1945, החל לשחק בראסינג מונטבידאו ב-1963, וכבר בשנה שלאחר מכן, בגיל 19, זכה עם אורוגוואי באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות, שנערכה בקולומביה. בתחילת עונת 64/65 שודרג, כשעבר לקבוצת הפאר המפורסמת, פניארול, אולם שימש בה רק כשוער שלישי, כאשר השוער הראשון היה לואיס מאיידנה הוותיק והמנוסה.

באותה עונה הגיעה פניארול לחצי גמר גביע הליברטאדורס, שם פגשה את סנטוס האגדית, שבשורותיה כיכבו אז פלה, קאוטיניו ושאר החבורה שהיוותה חלק נכבד מנבחרת ברזיל - אלופת העולם באותה עת. אחרי ניצחונות הדדיים, הורה התקנון של אותם ימים על מפגש שלישי ומכריע באיצטדיון נייטרלי – ה'מונומנטל' בבואנוס איירס. אולם ערב הקרב המכריע, הסתכסך מאיידנה עם הצוות המקצועי של הקבוצה ונופה מהסגל.

מזורקייביץ'. ייזכר כאחת מאגדותהכדורגל המפורסמות בדרא"מצילום: האתר הרשמי של פניארול

המאמן, רוקה מאספולי, אחד מגדולי שוערי אורוגוואי בכל הזמנים (כיכב בזכייה במונדיאל 1950), החליט להמר דווקא על השוער השלישי והלא מנוסה, על אף הסיכון הגדול במשחק כה חשוב ועתיר לחצים. בסופו של דבר ניצחה פניארול 1-2 ועלתה לגמר. אך מעבר לניצחון היוקרתי, המשחק הזה ייזכר בעיקר כהתחלת הקריירה המזהירה של השוער הצעיר, שהפך בן לילה לשוער הראשון של הקבוצה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

פניארול אמנם נוצחה בגמר של אותה עונה, אך כבר בעונה שלאחר מכן זכתה בגביע האלופות של דרום אמריקה תחת הנהגתו של מזורקייביץ', שהיה פשוט נפלא. בספטמבר של אותה שנה הוסיפה קבוצת הפאר מאורגוואי גם את הגביע הבין יבשתי לארון הגביעים שלה, לאחר שגברה על ריאל מדריד בצמד משחקים (בית וחוץ), כאשר בשניהם שמר השוער על רשת נקייה.

בין לבין, מי שכונה "מזורקה" ו"צ'יקיטו", הופיע במדי הנבחרת במונדיאל 1966 באנגליה, ובמשחק הפתיחה מול המארחת שמר על רשת נקייה (0-0 בסיום). עצירותיו הגדולות והבלתי נשכחות של מזורקייביץ' מנעו מהאנגלים את הניצחון והפכו אותו לשוער היחיד שלא ספג שער מהנבחרת המקומית במהלך הטורניר, אותו המשיכה כזכור לזכייה בתואר העולמי היחיד שלה.

שנה לאחר מכן הוא זכה יחד עם אורוגוואי בקופה אמריקה שנערכה על אדמתה, כשהוא סופג שני שערים בלבד במהלך האליפות כולה. ב-1969, הוליך את פניארול לזכייה בטורניר מיוחד שנקרא ה-"סופר קופה", בו השתתפו הקבוצות שזכו בעבר בגביע הליברטאדורס ובגביע הבין-יבשתי.

רגע השיא בקריירה של מזורקייביץ' הגיע במונדיאל השני שלו, במקסיקו 1970. "מזורקה" נבחר על ידי העיתונאים כשוער הטוב ביותר באליפות, והיה גורם משמעותי מאוד בהעפלת אורוגוואי לחצי הגמר (סיימה רביעית). הרזומה המרשים הזה הביא לכך שהפדרציה הבינלאומית להיסטוריה ולסטטיסטיקה של הכדורגל (IFFHS) דירגה את מזורקייביץ במקום ה-12 מבין השוערים הגדולים ביותר בעולם של מאה ה-20.

השוער האורוגוואי בעל פני הילד נודע כשוער בעל שליטה מוחלטת בשער, ביטחון בידיים, זריזות ואינסטינקטים אדירים, קור רוח, שיקול דעת בלתי רגיל ביציאות, ובעיקר נכונות להתמקם ברחבה ולא בקו השער. תכונה שהיתה ייחודית אצלו יחסית לשוערים אחרים. הוא אף גרם לתופעת טבע חדשנית ברחובות אורוגוואי במהלך שנות ה-60: על אף שמטבע הדברים, ילדים חובבי כדורגל תמיד מעדיפים להיות חלוצים ולהזדהות במיוחד עם המבקיעים, בזמנו בחרו הילדים המקומיים לשחק דווקא כשוערים, וזאת מכיוון שהוקסמו מהיכולת הנפלאה של מזורקייביץ', אשר הקרין להם את התחושה שלהיות שוער זה לא פחות אטרקטיבי מחלוץ נוצץ.

אחרי המונדיאל ב-1970, עבר השוער לשחק באתלטיקו מיניירו וכבר בשנתו הראשונה שם זכה עמה באליפות ברזיל. המונדיאל בגרמניה 1974 היה השלישי והאחרון שלו. אורוגוואי כבר היתה רחוקה משיאה באותה העת, ובמשחק הראשון היא נוצחה 2-0 בידי הולנד הפנטסטית של יוהאן קרויף, והודות למזורקייביץ' זה לא הסתיים בתבוסה כואבת.

אחרי המונדיאל בגרמניה, כשהוא בן 30, עבר "צ'יקיטו" לראשונה לקבוצה אירופית - גרנאדה שבספרד. אחרי תחנות נוספות בקולומביה ובצ'ילה, חזר ב-1981 הביתה, למקום שבו הכל התחיל, והוליך את פניארול לאליפות המקומית בעונת הפרישה שלו. אגב, עד היום הוא מחזיק בשיא אורוגוואי מכובד - 987 דקות מבלי לספוג שער במדי פניארול. לאחר תקופה קצרה כמאמן הקבוצה, הוא שימש במשך שנים רבות כמאמן השוערים של קבוצת הפאר.

בפרספקטיבה של היום, קשה להבין כיצד שוער כל כך מצליח לא הגיע לקבוצות הבכירות באירופה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: בשנות ה-60, רשויות הספורט של ספרד ואיטליה אסרו לייבא שחקנים זרים, כדרך לעודד שחקנים מקומיים. במקביל, שתי הקבוצות הגדולות של אורוגוואי (פניארול ונאסיונל) הצליחו להחזיק את מיטב השחקנים המקומיים בתנאים טובים, ובנוסף אף צירפו שחקנים מצוינים משאר מדינות דרום אמריקה.

מאז ימיו הגדולים בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, אורוגוואי לא הצליחה לשחזר את ימי התהילה שלה, לפחות עד לשנים האחרונות, עת העפילה לחצי הגמר במונדיאל 2010 בדרום אפריקה וזכתה בקופה אמריקה 2011 בארגנטינה. שמו של לאדיסלאו מזורקייביץ' מופיע בשורה הראשונה של הפנתיאון במורשת המפוארת של אורוגוואי הקטנה, ומשמש כמוקד השראה לדורות הבאים ולשחקנים שלא נולדו בשנים בהן כיכב במדי פניארול ונבחרת אורוגוואי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ