יומן אפריקה |

המונדיאל נגמר, האליפות רק מתחילה

למרות ההתלהבות שהזכירה את 2010, הודחה המארחת דרום אפריקה ברבע הגמר. כף ורדה נפרדה אף היא מהאליפות, לא לפני שהראתה הרבה אופי וגאווה

עוזי דן
דרבן
עוזי דן
דרבן

1. המונדיאל שב לדרום אפריקה, לפחות במשחקיה של הנבחרת המארחת. האוהדים שוב מאמינים, התקשורת מפמפמת את הבפאנה בפאנה 24 שעות ביום, הקהל בטירוף והוובוזלות בפעולה כבר שעתיים לפני משחק. בדרום היבשת שוב מאמינים. "המשחק הכי גדול מאז המונדיאל ב-2010" הגדירו אחדים את רבע הגמר מול מאלי, בעוד אחרים קראו לו ההתמודדות הכי חשובה מאז 2002, אז הפסידו הדרום אפריקאים ברבע הגמר 2-0 למאלי המארחת.

לדרום אפריקה יש את התשתית, הידע, המאמנים והשחקנים להיות כוח משמעותי  ביבשת, אך מה שקרה לכדורגל שלה בשנים האחרונות היה שילוב של כישלונות וזריקת פוטנציאל לפח. שוב ושוב התקשורת המקומית הזכירה שמאלי נמצאת במקום ה-25 בדרוג העולמי ואילו הבפאנה רק סביב ה-80. מצד שני, כשמדינה מארחת טורניר הקהל מתגייס, האמונה חוזרת ואם היה ברור משהו אחד על הדשא של איצטדיון "מוזס מבהידה" הערב, זה למי יש הרבה יותר מוטיבציה.

מן השוער המצוין קונה איטומלנג ועד הכישרון "דוקטור" סיאבונגה סאנגווי - כולם בדרום אפריקה רצו יותר. מאלי, עם סיידו קייטה הבלתי נגמר וסמאסה ממאדו  הנפלא (החלוץ, לא השוער) היתה לא פחות טובה. זה הגיע לבעיטות הכרעה ושם לא הקהל וגם לא המוטיבציה מכריעים, אלא הכישרון והמזל. למאלי היה את שניהם והיא בחצי הגמר אחרי 1-3 מהנקודה הלבנה. אווירת המונדיאל נגמרה כנראה, האליפות ממש לא.

שחקני דרום אפריקה במהלך בעיטות ההכרעה. הכישרון והמזל בגדו במארחתצילום: אי–פי

2. ברבע הגמר הראשון של הערב היה הרבה פחות רעש. הקהל הדרום אפריקאי מת על הנבחרת שלו, אבל קצת פחות מתעניין באחרות. בפורט אליזבת, עיר לבנה ברובה, תעסקים יותר ברוגבי ובקריקט. עוד לפני רבע הגמר נזפה הוועדה המארגנת בתושבי העיר שלא מגיעים למשחקים ולמעשה אחראים על הירידה החדה בממוצע הצופים באליפות. זה לא עזר, אולי אפילו הזיק, והאיצטדיון הנפלא על שם נלסון מנדלה נותר חצי ריק.

למרות זאת היה משחק כדורגל טוב. כף ורדה אמנם הפסידה 0-2 אבל לא נפלה מגאנה. הכרישים הכחולים לחצו, היו קרובים לשוויון, ורק הצטרפות של כל השחקנים להתקפה האחרונה - כולל השוער - הביאה לשער השני. גאנה, הנבחרת הכי מוכשרת ביבשת, ממשיכה למקומה הטבעי, אבל הרבה כבוד מגיע לקריאולים מכף ורדה שהוכיחו שגם אומה של חצי מיליון איש מסוגלת להגיע להישגים.

3. מחר, ביום השני של רבעי הגמר, אמור להיות חם ומעניין לא פחות, עת שתיים מאריות היבשת - ניגריה וחוף השנהב - יפגשו בראסטנבורג. אין הרבה אהבה בין המדינות, דבר המתבטא גם על המגרש. הניגרים הפסידו לפילים ב-2006 וב-2008, אבל הם לא מדברים על נקמה, אלא רק מקווים להפתיע.

ההרגשה של הניגרים, העיתונאים, המאמן ואפילו מהגרי העבודה הרבים בדרום אפריקה היא שבבית לא סופרים את הנשרים. במדינה הכי מאוכלסת ביבשת כבר התייאשו מנבחרתם אחרי כל כך הרבה כישלונות בעשור האחרון. גם המאמן סטפן קשי, קפטן הנבחרת שהניף את גביע האומות האחרון של ניגריה ב-94' וחבר בכיר בנבחרת המלהיבה ההיא, יודע זאת. "זו פשוט בושה עבור האומה ועבורי שלא מאמינים בנו. השחקנים כמובן שומעים את זה, ומה אתם חושבים - שזה לא פוגע להם במורל?", נזף המאמן הכריזמטי. "נכון שחוף השנהב פייבוריטים, אבל זה משחק של 11 על 11, 90 או 120 דקות, הכל אפשרי".

מרקו סוארס, היום נגד גאנה. כף ורדה לא היתה רחוקה משוויוןצילום: אי–פי

4. לפני פחות משלוש שנים ארגנו הדרום אפריקאים מונדיאל מוצלח, נגד כל הציפיות, ולכן מאכזב לגלות את השכונה בטורניר הרבה יותר צנוע. זה לא שהם אינם יכולים, הם פשוט לא רוצים. מה פלא שאליפות אפריקה לא זוכה בכבוד הראוי באירופה.

ובמקביל, נשיא ההתאחדות האפריקאית איסה האיוטו, מהאנשים החזקים בפיפ”א וחבר הוועד האולימפי, לשעבר נשיא הוועדה המארגנת של המונדיאל, דאג שייחלקו בחדר העיתונות חוברות מפוארות בגיחוך המאדירות כל פעולה שעשה, כמעין קורות חיים חגיגיות. היה זה כל כך מביך שכמעט כל עיתונאי פשוט פרץ בצחוק כשהתחיל לעיין במה שהפך במהירות לאתנחתה קומית ופריט לאספנים גם יחד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ