כדורגלן, קפטן ומעכשיו גם סופר ילדים

האב הקשוח, האלכוהול והשערוריות. על כל אלה לא תוכלו לקרוא בספרו הראשון של פרנק למפארד - "הכדורגל הקסום של פרנקי"

איידה אדמריאם, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איידה אדמריאם, גרדיאן

בהתחשב בזהות המחבר, אין זה מפתיע שעלילת ספר הילדים החדש, "הכדורגל הקסום של פרנקי", מתרכזת בשערים. מסירות, הקפצות ותיקולים, אך בעיקר שערים. "פרנקי לא אהב לוותר. הוא עצם את עיניו ואמר לעצמו להירגע". פרנקי? המחבר, פרנק למפארד, צוחק, קצת נבוך. "לא היה לי רעיון אחר – ידעתי שכולם ישאלו אותי על כך. אני אוהב את השם פרנקי, אם יהיה לי בן אקרא לו כך. זהו שם משפחתי, כך נקראים אבי וסבי, אז זה נדבק. זה שם שלא אשכח". הוא צוחק שוב.

כאשר שוחחנו לפני מספר שבועות, עתידו של למפארד לא היה ברור. מאז הפך לשיאן הכיבושים בתולדות צ’לסי, חתם סוף סוף לעונה נוספת והניף כקפטן את גביע הליגה האירופית. יהיה המצב אשר יהיה, והקריירה שלו הרבה יותר קרובה לסיומה מאשר לתחילתה, הקשר בן ה־35 משדר נינוחות טבעית ולא מאולצת.

קחו לדוגמה את תשובתו לשאלה מדוע וכיצד הצטרף לגילדת הכדורגלנים־הסופרים עליה נמנים ולדמיר נבוקוב, אלבר קאמי, ארתור קונאן־דויל וגם – כן, כן – דייויד בקהאם ותיאו וולקוט. “היה לי רעיון לדמויות ולא היה אומץ לעשות משהו בנידון. התבשלתי עם הרעיונות עד שדיברתי עם סטיב (מנהלו האישי) ואמרתי לו שברצוני לעשות משהו עם זה".

למפארד. “אתגעגע למשחקים. זה משהו שעלי לארגן הראש לקראתו” צילום: אי–פי

מה הוא חשב על הכתיבה שלך?
“לא הייתי מסוגל לסיים ספר שלם לבדי. היו לי את הדמויות ואת קווי העלילה, לפיהם כתבתי את הכיוון הכללי. אחר כך התיישבתי עם מייק (העורך) והוא עזר לי לחבר הכל ביחד".

האם כתבת את המלים בעצמך?
"כן, חלק מהן". אחר כך הודה כי "הייתי שמח להיות מסוגל לכתוב בפועל ספר שלם".

התוצר הראשון שהוציא ראוי בהחלט, מלא במליצות מוכרות: כדורגל ישן שמתברר כקסום, אדם משונה ביריד, שער לעולם אחר, אי מדברי וספינת פיראטים. מטבע הדברים, למפארד חש מחויב להעניק עצות לקוראים, שילמדו בין השורות על משחק הוגן, אומץ לב, איכות הסביבה וחשיבות הריכוז. כיצד להישאר רגוע, להימנע מהסחות דעת ולרכוש ביטחון עצמי כדי לכבוש כל יעד, גם תחת לחץ.

הנדבך האחרון מבדיל בין סתם אנשים כישרוניים לווינרים. איך נעמדים על הדשא ומתכוננים לבעוט פנדל לפני מיליונים? "זה סוג של התרחקות מהסיטואציה. טריק מנטלי, שאני די טוב בו. אני חושב שהצלחתי בכך יותר כשהייתי צעיר כיוון שעתה, כשבגרתי, אני מודע יותר להשלכות של הכישלון". האוטוביוגרפיה שלו, “Totally Frank”, נפתחת בתיאור גרפי של אותו כישלון: הפנדל שהחטיא במונדיאל 2006. מנגד, יש גם "היבט של שיפור, שעבורי זה להתאמן ולעשות זאת שוב ושוב, כל פעם בנסיבות שונות. זה פשוט להבקיע פנדל עם החבר'ה בפארק, אך כשמצלמות מכל העולם מופנות אליך מדובר בסיפור אחר".

צפו במיטב השערים של הסופר:

הוא צאצא לשושלת כדורגל. אביו (פרנק, כמובן) שיחק בווסטהאם ושימש בה עוזר מאמן. דודו הוא הארי רדנאפ, כיום מנג’ר ק.פ.ר. בנו של הארי, ג'יימי, היה קפטן ליוורפול וטוטנהאם. על אף שלמפארד מוכן להודות שהייחוס המשפחתי פתח עבורו מספר דלתות, ייחוסו גם גרר שריקות בוז והאשמות בנפוטיזם כשחתם במועדונו הראשון, ווסטהאם, ודרישה מצד מאמנו להיות טוב מהאחרים. "אבי היה מאוד קשה עמי והכריח אותי להתאמן גם כשרציתי לבלות עם חברים. הוא העניק לי מוסר עבודה אמיתי, אבל בשעתו הייתי מתעצבן מכך בקלות. יש לי אחיין בן שבע, אבא שלי נטפל עכשיו אליו".

הוא מגדיר את עצמו כילד של אמא, מספר כיצד היה יושב באמבטיה ובוכה אחרי שננזף על ידי אביו ונזכר ב"דפיקה שלה על הדלת, מבקשת להיכנס ומרגיעה אותי". האם ניסתה לעצור את אביך? "כן. כשבגרתי הבנתי שעשתה זאת הרחק ממני. מעולם לא ראיתי אותם מתווכחים בנוגע ליכולתי בכדורגל". אמו מתה לפני מספר שנים, בגיל 58. "הכדורגל הקסום של פרנקי" מוקדש לה.

במקביל, נוכחת בכל מהלך חייו האווירה המשפחתית החמה של חדר ההלבשה. כיצד תרמה להשקפת עולמו? "יש הרבה טסטוסטרון בחדר ההלבשה, הרבה זכרי אלפא. בזמנים מסוימים, ממש אפשר לראות את חוקי הג'ונגל אל מול עיניך, שעה שהדמויות החזקות מרימות את ראשן והבחורים השקטים מסתודדים ביניהם". למפארד עצמו יכול להיתפש כחלק משני המחנות. הוא אחד הוותיקים והבכירים בקבוצה. יכולת ההבקעה מעניקה לו כוח משמעותי במועדון. לדוגמה, עזיבתו ב־2012 של אנדרה וילאש־בואש מיוחסת בחלקה ללמפארד ושות', שסרבו לגבות את המנג’ר.

למפארד מודע לציפיות הלא הגיוניות המוטלות על כתפי שחקנים צעירים, שבין לילה הופכים לעשירים ומפורסמים. "כדורגלנים זוכים לתדמית שלילית מהרבה סיבות לא נכונות". גם בעברו נמצאות תקריות לא נעימות, כגון קלטת סקס המתעדת אותו לצד ריו פרדיננד וקירון דאייר, או האירוע בו נזרק עם שחקנים נוספים ממלון בהית'רו לאחר שהשתכרו והקיאו לפני אמריקאים אבלים יממה אחרי פיגועי 11 בספטמבר. אלה היו ימים אחרים.

עטיפת הספר

"עשיתי טעויות, כמו הרבה צעירים, רק שהם עובדים בבנק ומטבע הדברים לא מגיעים לעיתון". הוא היה על הדשא כשלואיס סוארס נשך את ברניסלאב איוונוביץ'. "לא האמנתי, אבל אני קצת אמביוולנטי בעניין. כמובן שעשה דבר פסול, אבל אני האחרון שיגיד שצריך 'לקשור אותו ולהשליכו מחוץ לאנגליה'. כשחקן, עליך לעמוד על המשמר, אינך יכול לצפות שיריביך יתנהגו בצורה הולמת כשהם מנסים לנצח אותך. אם להיות כן, אוהדים אוהבים את זה: כולנו נהנים מסקנדלים מסוימים".

הוא מתחיל להבין שלמרות שיוכו לעילית, כבר אין ביכולתו לעשות כל מה שהיה מסוגל לו. למשל, התמדה באימוני הסיבולת והריצה שאביו הנחיל לו. הוא פוקד את חדר הכושר יותר מבעבר, מאזין לעצות הפיסיותרפיסטים, אך עדיין מופתע מעת לעת כשגופו לא נענה לכל דרישותיו. מנגד, "יש רגעים בהם אתה מרגיש טוב יותר הודות לניסיון שצברת, כך שהדברים מאזנים אחד את האחר. אני חושב שזו הסיבה מדוע שחקנים כמו גיגס או מאלדיני המשיכו ברמות הגבוהות בגיל 40, הם היו חכמים מספיק על הדשא בשביל לנטרל את הדברים קטנים שנעלמו מהמשחק שלהם".

האם הוא מוכן לרגע בו כל זה ייעצר? המשחק וגם הדבר האחר, זה שאנשים אחרים כל כך מתקשים לתאר, הערצת המיליונים. "בוודאי שאתגעגע למשחקים בשבת, כשאתה מבקיע לעיני 40 אלף איש. תמיד אהיה אוהד צ'לסי ותמיד אצפה במשחקיה, אבל זה לא יהיה כמו לשחק. אני מנסה לא לחשוב על כך ולדחות את זה כמה שאני יכול, אבל זה משהו שעלי לארגן את הראש לקראתו. אני חושב שאהיה מוכן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ