פור־פור־ג'וּ

תערוכה חדשה עוסקת בתפקידו של הכדורגל בחיי יהודי בריטניה. מתברר שהזיקה למשחק האנגלי לא התחילה ברוזנטל וברקוביץ'

שאול אדר
לונדון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול אדר
לונדון

המוזיאון היהודי בקמדן טאון, צפון לונדון, ידע כמה פריטים יוצאי דופן שהוצגו בשנה האחרונה, לרבות שמלותיה של בת השכונה המנוחה, איימי ויינהאוס. לעומת זאת, במרכז התערוכה הנוכחית - 4־4־Jew - הוצג פריט מעניין אחר. זוהי טליתו של לורד ליווינגסטון מפארקהד, אחד מהדירקטורים של סלטיק, וכיאה לאהבתו הגדולה, פסיה נצבעו בירוק כהה. גם התלתן האירי זוכה למקום של כבוד. התערוכה עוסקת בשבטיות, באהבה ובנאמנות, ובצורה בה ניסתה הקהילה היהודית בבריטניה לזכות בהכרה ובתחושת שייכות. אין כמו הטלית בכדי לייצג את המשקל החשוב של הכדורגל בחיי היהודים בבריטניה. "נמאס לי להתפלל כשסביבי כולם נראים כמו אוהדי ניוקאסל", מצוטט הלורד.

היו שנים בהן פרסמו ארסנל וטוטנהאם התנצלות בתכניות המשחקים כשנאלצו לשחק ביום כיפור או בליל הסדר. הקהל היהודי של צפון לונדון הפגין נוכחות ביציעים, וגם אם התמעט בעקבות תהליכי גלובליזציה, הרי שהקבוצות הללו ואחרות ממשיכות למלא תפקיד חשוב בחיי הקהילה - אפילו אם כבר לא נרשמות התנצלויות במשחקים שנופלים על חגים יהודיים. בסרט מצוין שבוחן את הקשר הזה ומוצג בתערוכה, מסופר על דון ריווי, מאמנה של לידס הגדולה בתחילת שנות השבעים. הוא הוזמן לבר מצווה ושמע מהרבי כי "שנינו חולקים את אותה קהילה, ברגע שמסתיימת תפילת השבת כולם עוברים לאלנד רואד".

מהפריטים בתערוכה: כיפות עם סמלי הקבוצות באנגליהצילום: Jewish Museum London

אחד מאותם אנשים בקהילה היה אנטוני קלאביין, שכתב ספר על תרומת יהודי אנגליה לכדורגל המקומי ושימש כיועץ לאוצרת התערוכה. "יהודים בתפוצות מרגישים צורך להיות חלק מהתרבות המארחת", הוא אומר, "קיים רצון להיות חלק מהמדינה והעיר בה נמצאים. השאלה היא כיצד משתלבים ושומרים על זהות. בלידס, היהודים עשו זאת באמצעות כדורגל וראגבי. זה קרה בכל עיר עם נוכחות יהודית. אני אוהב כדורגל ואלך לראות את המשחק בכל רחבי העולם, בלי קשר להיותי יהודי, אבל העוצמה בה קשורים יהודים בגולה לקבוצות שהם אוהדים קשורה לעובדה שאנחנו לא מרגישים לגמרי בטוחים או מקובלים".

התערוכה, כמו הספר "האם הרבי שלך יודע שאתה כאן", באה לחגוג את התרומה ההדדית. שחקנים יהודים בולטים כמו מרק לאזרוס, שהבקיע בגמר גביע הליגה בניצחונה של קווינס פארק ריינג'רס ב־1967, ועיתונאים חשובים כמו בריאן גלאנביל, זוכים למקום של כבוד לצדם של אוהדים מן השורה. כך גם היהודים הבולטים בעידן הנוכחי, בו יש ליהדות בריטניה משקל נכבד בחדרי הישיבות, לרבות שני ראשי התאחדויות לשעבר.

קבוצת כדורגל של ילדים יהודים בתחילת המאה הקודמתצילום: Jewish Museum London

האורחים בתערוכה מוזמנים לרשום איזו קבוצה הם אוהדים ומדוע. אחד מהם כתב "Spurs – Yid Army", כאילו להזכיר שאפילו בתערוכה של אינטגרציה ושייכות אי אפשר להתעלם גם מכאלו שלא מוכנים לקבל את היהודים לחיקם. "ייד" הוא כינוי גנאי ליהודים אותו אימצו אוהדי טוטנהאם, ובשבועות האחרונים מנסים במועדון לבער את המלה הזו מהיציעים. בפינה אחרת של התערוכה מוצגת תמונה מהמשחק המפורסם בין אנגליה לגרמניה שנערך ב־1935 דווקא בווייט הארט ליין, מכל האיצטדיונים באנגליה. הנבחרת הגרמנית ציינה את ההמנון הגרמני במועל יד כשמעל היציע מתנוסס דגל צלב הקרס.

הפולמוס הבריטי סביב ה-"Yid Army":


"אני זוכר כילד הערות כמו 'אתם לא תורמים דבר'", אמר לי בערב הפתיחה דייויד גולד, הבעלים של ווסטהאם יונייטד - קבוצה נוספת עם נוכחות יהודית חשובה ביציעים וגם עבר עשיר בתקריות אנטישמיות. "לכן חשוב להראות לשאר העולם מה תרמו היהודים. אבא של סבי נהרג במלחמת העולם הראשונה. בן דודי קיבל את ויקטוריה קרוס, העיטור הגבוה ביותר בצבא הבריטי. במלחמת העולם השנייה הוא הציל צוללת על כל אנשיה. חשוב שיבינו שיהודים תרמו לחברה ושהם אנגלים. יש לנו דת, אבל אנחנו אנגלים, והכדורגל עזר לנו להשתלב בחברה הבריטית. המוזיאון עוסק באינטגרציה ובהרמוניה, וכדורגל עזר ליהודים להשתלב".

היהודים ליוו את הכדורגל האנגלי כמעט מתחילתו. כשאסטון וילה זכתה בדאבל ב־1897, היו"ר ג'ושוע מרגוסצ'יס היה יהודי. גלי ההגירה הגדולים של תחילת המאה ה־20 הביאו למספר גדול יחסית של שחקנים יהודים. עם השנים קטן מספרם, אבל גדל מספר המנהלים. באסון מינכן ב־1958, אז התרסק מטוסה של מנצ'סטר יונייטד על המסלול, נהרג גם עיתונאי יהודי בשם הנרי רוז, שסיקר את משחקה של יונייטד בבלגרד. אחד האנשים שעיצבו את פני הכדורגל האנגלי המודרני, לורד טיילור, חיבר את דו"ח ועדת החקירה לאסון הילסבורו, המלצות שהזניקו את הכדורגל האנגלי שנות דור קדימה. דייויד דין, מנהל בכיר שפרקים מיומנו העוסקים באסון מינכן מוצגים בתערוכה, שיחק גם הוא תפקיד מכריע בעיצוב הפרמייר־ליג ומועדון הכדורגל של ארסנל. לעומת זאת, ההתעלמות מהשחקנים הישראלים ששיחקו באנגליה - מאבי כהן פורץ הדרך ורוני רוזנטל ועד איל ברקוביץ' ויוסי בניון - תמוהה.

הודעה על הזזת שעת פתיחת המשחק לרגל ראש השנהצילום: Jewish Museum London

מאחר שזו תערוכה אנגלית, לא חסרים בה גם הומור וסרקזם. "קבוצת הכדורגל היהודית הגרועה בעולם" הוא סרט תיעודי קצר, מצחיק ועצוב על ברוטון ב', קבוצה של נערים יהודים דתיים שמשחקת בליגה של מנצ'סטר (עד גיל 13). אחרי עשרה משחקים ועשרה הפסדים, יחס השערים שלה עמד על 106–7. מוישה, פינקל וחבריהם עלו למגרש מדי שבוע וספגו תבוסות נוראיות, אבל המשיכו לשחק ואף זכו בפרס על רוח ספורטיבית בטקס שנערך באולד טראפורד. 1–17 היתה תוצאת המשחק שצולם לסרט, בו נראה השוער העגלגל מזנק שוב ושוב אבל נאלץ לראות את הכדור חודר לשערו ואת כיפתו נוחתת בבוץ. "הם מאוד דעתנים", אמר מאמן הקבוצה, "הם בטוחים שהם יודעים הכל, לרבות איך צריך לשחק, אבל למרבה הצער האיכות הזו לא עוברת לרגליים שלהם".

כתובת המוזיאון היהודי בלונדון:
129-131 Albert St, London NW1 7NB
לאתר הרשמי לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ