בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעשה לו פסל: דניס ברגקאמפ והחלום הגדול של ארסנל

הבחירה להציב פסל של ההולנדי מחוץ לאמירויות מעניקה חותמת לתרומתו לשינוי פניה של ארסנל והפיכתה למבריקה, מרגשת וקוסמופוליטית

2תגובות

מבין שלל אירועי סוף השבוע, ובהם ההפסד של ברצלונה לסוסידאד והניצחון הדרמטי של צ'לסי, בלט עבורי אירוע אחד שהתרחש דווקא מחוץ למגרש, אבל בעל קשר הדוק במיוחד למתחולל בתוכו; חשיפת פסלו של דניס ברגקאמפ מחוץ לאצטדיון האמירויות בלונדון.

הבחירה בברגקאמפ מעניינת, בעיקר בגלל שלא מדובר בבחירה שגרתית או מובנת מאליה; באנפילד בחרו להנציח את ביל שנקלי, בסיינט ג'יימס'ס פארק את בובי רובסון, ובאולד טראפורד את ג'ורג'י בסט, דניס לואו, בובי צ'רלטון ובאחרונה אלכס פרגוסון. בסטמפורד ברידג' מונצח פיטר אוסגוד, ובסטוק אלו גורדון בנקס וסטנלי מט'יוס. המשותף לכל אלו, פרט להיותם בריטים, הוא שרובם מאמנים אשר גדלו במועדון שבחר להנציח אותם.

באמירויות, לעומת זאת, מונצחים לצד טוני אדאמס והרברט צ'אפמן, גם תיירי הנרי וברגקאמפ. ניתן לייחס זאת לעובדה שבשנים האחרונות אנו עדים לפרישה של ראשוני הזרים שהגיעו לאנגליה בגל ההיפתחות לזרים בשנות התשעים. עם זאת, כשעורכים השוואה בין המועדונים, מגלים שיונייטד לא הנציחה את אריק קנטונה או פיטר שמייקל, טוטנהאם לא בנתה פסל לאוסי ארדילס או דויד ג'ינולה, וצ'לסי לא בנתה אחד לזולה.

רויטרס

נקודה שנייה ובולטת היא שמרבית המונצחים בקבוצות האחרות הם שחקנים משנות השישים או קודם לכן, כשלרוב עבר זמן רב מרגע הפרישה ועד להצבת הפסל. במקרה של ארסנל, אדמס, הנרי וברגקאמפ שיחקו כולם בשנות ה-90.

בנוסף לכל, ברגקאמפ הוא חלוץ (ולא רק בתפקודו על המגרש) ומהשחקנים שמסמלים בצורה הטובה ביותר את השינוי שחל בארסנל החל מאמצע שנות התשעים; הוא לא זכה בליגת האלופות או בתואר משמעותי עם נבחרת הולנד, מדורג במקום העשירי ברשימת המבקיעים הגדולים של הקבוצה בכל הזמנים, וזכה בשלוש אליפויות וארבעה גביעים.

ברגקאמפ נואם בטקס הסרת הלוט:

אם כן, הנתונים היבשים לא מסבירים מדוע זכה דווקא הוא לכבוד. אפשר למנות אחרים שהיו ראויים לא פחות לכבוד, דוגמת קליף באסטין וג'ו הולם, שהבקיעו יותר ממנו, או דיוויד אולירי שזכה בשתי אליפויות, שני גביעים ושני גביעי ליגה בנוסף להיותו שיאן ההופעות במדי המועדון.

ברגקאמפ זכה לכבוד משום הוא מסמל עבור ארסנל את מה שהיא רוצה להיות: מבריקה, מרגשת, קוסמופוליטית, מנצחת. ב-1995 הגיע לארסנל, עונה לאחר מכן מונה ונגר למאמנו. השילוב של השניים יצר ארסנל חדשה, קבוצה ששינתה לא רק את גורל המועדון, אלא לדעת רבים גם את הכדורגל האנגלי כולו. אחרי הכל, כשהאוהדים האנגלים ראו את הקסמים שברגקאמפ מחולל במו רגליו, הם לא היו מוכנים להסתפק עוד בתיקולים הקשוחים של ויני ג'ונס ואדאמס, ובכדורים הארוכים של חוליות קישור נעדרות טכניקה לעבר חלוצים דוגמת אמיל הסקי.

הוא היה האטום שמסביבו פרחו פטריק ויירה וניקולאס אנלקה, מארק אוברמרס, עמנואל פטי ורובר פירס, פרדי ליונברג והנרי - כולם כדורגלנים טובים, אך אף לא אחד מהם התקרב עוד להצלחה שחווה לצדו של ברגקאמפ, אולי להוציא את החלוץ הצרפתי. לא בכדי, מאז פרישתו של ההולנדי לא זכו התותחנים בדבר.

אי-פי

הבחירה בברגקאמפ, אם כן, מלמדת אותנו משהו על ארסנל; עד כמה היא מתגאה בדור שלא רק הפך אותה שוב לרלוונטית, אלא גם מיתג אותה מחדש, הופך את הקבוצה מה-'בורינג בורינג ארסנל' לבלתי מנוצחים של ונגר. היא מלמדת גם שארסנל אינה מתביישת במאפיינים הקוסמופוליטיים שוונגר הנחיל למועדון בתקופתו - להיפך, היא מתגאה בהם ומציגה אותם בחלון הראווה הגדול ביותר שלה.

על כך, ועל רגעי קסם רבים אחרים, מגיע לברגקאמפ פסל באמירויות, ומקום של כבוד בהיכל התהילה של הכדורגל העולמי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#