שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ז'אן-מארק בוסמן: משה רבנו של הכדורגל

חג הפסח הוא הזדמנות טובה להיזכר בסיפורו של הקשר האלמוני מבלגיה, שהפסיקה בעניינו הוציאה את הכדורגלנים האירופאים מעבדות לחירות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

פסח מזמן דיונים רבים על התמה המרכזית של החג – המעבר של עם ישראל מעבדות לחירות. בעידן שבו, לכאורה, אנו חופשיים מאי פעם, רבים תוהים אם חיים של 12 שעות עבודה ביום, כבילה מרצון או מאונס לטלפון הנייד, לפייסבוק ולדוא"ל הם באמת חופשיים, או שמא לא יותר מגרסה מודרנית לעבדות.

הדיונים האלה מחזירים אותי אל הרגע המשמעותי ביותר בספורט העולמי ב-20 השנים האחרונות. ב-15 בדצמבר 1995 נתן בית המשפט האירופי לצדק בלוקסמבורג את פסק הדין בתיק של ז'אן-מארק בוסמן נגד מועדון הכדורגל של ליאז', ההתאחדות הבלגית ומוסדות הספורט האירופיים.

עד הגשת אותה עתירה, מעבר של שחקן דרש תשלום סכום העברה מהקבוצה המבקשת לרכוש אותו לקבוצה המחזיקה בו. השיטה הזאת היתה תקיפה גם במצב שבו השחקן כבר סיים את חוזהו במועדון.

עד לשנות ה-60' המצב היה קיצוני במיוחד, כאשר גם אם הקבוצה לא הציעה לשחקן חוזה חדש, היא יכולה היתה להמשיך ולהחזיק בו במידה שהיתה משלמת לו. הכלל הזה עודן במעט על ידי בית המשפט, אך העיקרון נותר על כנו - אם הקבוצה המחזיקה בשחקן הציעה לו חוזה חדש בתנאים שאינם נופלים מחוזהו הקודם, התאפשר לה להמשיך להחזיק בו, גם בניגוד לרצונו. מגבלה נוספת שהיתה תקיפה עד להגעתו של בוסמן היתה קשורה לזרים, כאשר לאף קבוצה לא התאפשר להחזיק ביותר משלושה זרים ושניים נוספים אשר חיו במדינה לפחות חמש שנים.

קשרה של סטנדארד ליאז' נחשב להבטחה בגילי הנוער, שיחק 20 משחקים בנבחרות הצעירות השונות של בלגיה ו-86 משחקים במדי הקבוצה הבוגרת של ליאז'. בשנת 1988 עבר לרויאל קלאב ליאז', בחוזה שהבטיח לו משכורת של 120 אלף פרנקים בלגיים לחודש. השחקן חתם על חוזה לשנתיים, אך לא הצליח להרשים את צוות האימון בקבוצתו החדשה, ועם סיומו של החוזה ב-1990 הוצע לו חוזה חדש על סכום המינימום המותר לפי ההתאחדות הבלגית – 30 אלף פרנקים. באופן לא מפתיע, בוסמן דחה את ההצעה.

לא זכה להינות מפרי עמלו. ז'אן מארק בוסמןצילום: ASSOCIATED PRESS

תג המחיר שהוצמק לבוסמן היה 348 אלף דולר, סכום שלא משך התעניינות מיוחדת עד שבמאי 1989 ניהל משא ומתן שהבשיל לסיכום עם דנקריק, בתמורה לכשליש מהסכום. הכל נראה בדרך לפיתרון שהיה משנה את מסלולה של היסטוריית הספורט, אלא שמנהליה של ליאז' התחילו לפקפק בהבטחה שהכסף אכן ישולם ועיכבו את העברת הניירת הנדרשת. כתוצאה מכך העסקה קרסה ובוסמן הושעה.

בוסמן הגיש תביעה משולשת: נגד ליאז', שלא שילמה לו שכר בזמן שחיפש מועדון אחר; נגד חוקיות שיטת ההעברות בבלגיה; ונגד אופ"א על הפרת אמנת רומא מ-1957, שמבטיחה חופש תנועה וחופש עיסוק בגבולות האיחוד. כאמור, ב-15 בדצמבר 1995 ניתן פסק הדין בעתירה, ובית הדין האירופי קבע שמניעת מעברם של שחקנים עם תום חוזיהם אינה חוקית, כמו כל מגבלה על כמות שחקנים שמגיעים ממדינות האיחוד.

נעצור לרגע כדי לציין שכמו במקרים רבים של מאבק באי צדק, בוסמן עצמו לא זכה ליהנות מפרי עמלו; הוא פרש, חווה הידרדרות כלכלית, נישואיו התפרקו והוא הפך לאלכוהוליסט. הוא זכה בכספי פיצויים במשפט, אבל איבד אותם בניסיון השקעה כושל, וב-2013 נשלח לשנה בכלא.

עם זאת, גם אם לא השפיע על בוסמן ישירות, השפעתו של החוק היתה דרמטית. מאזן הכוחות השתנה באופן קיצוני לטובת השחקנים, דבר שהוביל באופן טבעי לגידול דרמטי בשכר וכן בסכומי ההעברות. השחקנים הזרים השתלטו לחלוטין על ליגות הכדורגל הבכירות, דבר ששינה במיוחד את הכדורגל האנגלי והוביל להצלחות שחווה בשנות האלפיים. הדבר נכון, גם אם במינונים שונים, לגבי ליגות נוספות. שינוי משמעותי נוסף הוא הגידול בכוח של הסוכנים. החלטת השחקן לאן הוא עובר בתום חוזהו יכולה להיות שווה מליונים רבים, והסוכן, שמנהל את המשא ומתן מטעם השחקן, הפך לדמות מפתח.

הפסיקה בעניינו של בוסמן חוללה צונאמי שהיכה במועדונים קטנים ברחבי היבשת, שנאלצו להחתים שחקנים על חוזים ארוכים ויקרים כדי להבטיח שלא יעזבו ללא פיצוי. כשהמועדון הצליח, מקצועית וכלכלית, המדיניות הזאת השתלמה. כשחוזי שידור קרסו או כשהקבוצה ירדה ליגה, התוצאה היתה קריסה מהירה ומוחלטת. מספיק להזכיר כדוגמה את לידס, שפילד וונסדיי, ברדפורד ודרבי קאונטי, שנאלצו למכור את כוכביהם הגדולים במחירים נמוכים משום שהן לא היו יכולות לעמוד במשכורות שלהם.

דייויד בקהאם במדי לוס אנג'לס גלאקסי. שילם את חלקוצילום: אי־פי

לכאורה, הפסיקה בעניין בוסמן היתה אמורה להוציא את השחקן האירופאי מעבדות לחירות, ובמידה מסוימת היא אכן עשתה זאת; העבדות בוטלה, אבל נוצרה שיטה שהנציחה את הפערים בין המועדונים הגדולים לקטנים. אם קודם לכן מועדונים קטנים יכולים היו להתבסס על כך שיימכרו את השחקנים בהמשך הדרך, חוק בוסמן קבע שעם תום החוזה הם לא יוכלו להינות מפירות ההשקעה שלהם. את התוצאות אנחנו רואים בליגות הבכירות בהן לא נראתה אלופה מפתיעה זה שנים.

כמו במקרים רבים, גם כאן הספורט מהווה שיקוף מושלם של החיים; חוק בוסמן מסמל את העידן הליברלי-קפיטליסטי, הדגשת חופש העיסוק והתנועה וחירויות הפרט בכלל. מאידך, הוא מדגיש גם את האופן שבו התאגידים הגדולים, במקרה הזה קבוצות כדורגל, מנצלים את החוק כדי להנציח את הפערים.

הפערים באים לידי ביטוי גם בין המועדונים, כאשר המועדונים הגדולים בארבע הליגות הבכירות, המהווים 20-10% מהליגה כולה, מחזיקים בכ-50-33% מההכנסות השנתיות, פערים כלכליים שמתבטאים כמובן גם בפערים מקצועיים. בגרמניה דורטמונד ובאיירן מינכן זכו ב-16 מ-20 האליפויות מאז הפסיקה בעניינו של בוסמן. ב-20 השנים שקדמו לה, אף קומבינציה של שתי קבוצות לא הגיעה ליותר מ-11.

הפער המעניין יותר לעניינינו הוא פער השכר בין שחקנים, כפי שמודגם בסיפורו של דייויד בקהאם. כששיחק בלוס אנג'לס גלאקסי, השתתף בארוחה לשחקנים בלבד. הסעודה עברה בנעימים, כשהכוכב המפורסם חולק סיפורים ולא נרתע מהחלפת עקיצות הדדיות באווירה חברותית. ואז הגיע החשבון. בקהאם הרוויח 6.5 מליון דולר בשנה, לא כולל ספונסרים, פרסומות וכו'. קייל מרטינו, קשרה של הקבוצה, הרוויח 55,297 דולר בלבד.

זה העולם שנוצר לאחר ובעקבות פסיקת בוסמן. שחקנים אינם עוד עבדים נרצעים של המועדונים שלהם - הם יכולים לעזוב בתום החוזה - אבל האם זאת אכן חירות? האם האוהדים, השחקנים ומרבית המועדונים לא הפכו לעבדים לקבוצה סגורה של מועדוני ענק, אוליגרכים, מגה-סוכנים וגופי תקשורת שמשרתים אותם? תשפטו בעצמכם.

אגב, בקהאם שילם את חלקו בארוחה. החשבון התחלק בין כולם שווה בשווה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ