שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כדורגל בארצות הברית, לא מה שחשבתם

ניו יורק סיטי פוטבול קלאב אולי לא מרשימה על הדשא, אבל ביקור במשחקיה מוכיח כי הענף נמצא בדרך הבטוחה ללב הקונצנזוס

עופר פרוסנר, ניו יורק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר פרוסנר, ניו יורק

נכון לכתיבת שורות אלה, ממוקמת ניו יורק סיטי פוטבול קלאב, NYCFC בקיצור, במקום האחרון במחוז המזרחי של ה-MLS. למעשה, אחרי 14 משחקים, בהם השיגה שני ניצחונות בלבד וחמש תוצאות תיקו, צברה הכי מעט נקודות בכל ה-MLS. הנתונים האלה לא אמורים להפתיע אף אחד, שכן אלו המשחקים הראשונים בהיסטוריה שלה. כן, NYCFC היא קבוצת אקספנשן, אחת מהשתיים שהגיעו העונה לליגה האמריקאית (השנייה היא אורלנדו SC), אבל אם יש משהו שכן אמור להפתיע זו כמות הקהל האדירה שמגיעה למשחקיה הביתיים של הקבוצה.

למשחק הראשון של הקבוצה ביאנקי סטדיום, מול הניו אינגלנד רבולושן – הניצחון הראשון בתולדות המועדון - הגיעו 43,507 צופים. למשחקים הבאים הגיעו 27,545 צופים (מול קנזס סיטי), 20,461 (פילדלפיה), 21,891 (פורטלנד) ו-25,384 (סיאטל). למשחק שבו אני צפיתי, מול שיקגו באמצע חודש מאי, הגיעו 23,315 צופים. מדובר, כמו שאתם יכולים להבין, בממוצע קהל מכובד מאוד לקבוצת כדורגל, במיוחד כזו שלא משחקת באחת הליגות הגדולות בעולם. מה מביא אנשים למשחקיה של קבוצה חדשה לחלוטין, כשמעבר לכביש ישנה קבוצה מצליחה באופן יחסי (ניו יורק רד בול) בה שיחק עד לפני שנה אחד מגדולי המשחק בעשרים השנה האחרונות (תיירי הנרי)?

ה"מעבר לכביש" הזה התברר לי מהר מאוד כאחת מהסיבות. החלטתי להגיע מוקדם לברונקס, שם ממוקם איצטדיון הבייסבול האגדי, בכדי לדבר עם אוהדים. אחת הסיבות המרכזיות לכך שיש ל-NYCFC כל כך הרבה אוהדים, כך מסתבר, היא המיקום שלה. "אני מגיע כל משחק עם הילד שלי מסירקיוז, זה ארבע שעות נסיעה", הסביר לי מאט, 35, שישב עם בנו בן השמונה על ספסל מחוץ לאיצטדיון, "אני אוהב כדורגל, ואני לא מוכן לאהוד את רד בול, בגלל שהם לא משחקים בניו יורק". מאט מספר שגדל בקווינס, והרד בול משחקים בניו ג'רזי, "אז מה פתאום שאני אוהד אותם?". עוד אוהד בשם מאט, 38, יושב ליד אשתו ושתי הבנות שלהם ומהנהן בהסכמה. "לא צריך לקרוא להם בכלל ניו יורק", הוא אומר, "זה בושה שהם נקראים ככה". זה המשחק הראשון של בנו, "בגלל שעד כה היה קר מדי" לדברי האב. הוא אוהב כדורגל בגלל אבא שלו, שבא מאיטליה ובמשך שנים היה אוהד של לאציו. "היה קל לבחור בהם בגלל הצבעים של החולצה (כקבוצה בת של מנצ'סטר סיטי, NYCFC אימצה את התכלת כצבע; ע.פ). זו גם הייתה הזדמנות טובה להביא אותו סוף סוף לשבת איתי לראות כדורגל", מאט מחייך.

ריאל סולט לייק מול NYFCF. הכדורגל בארצות הברית נמצא רגע לפני הנסיקה הגדולה שלוצילום: אי־פי

התשובה הזו, "קבוצה מניו יורק", חזרה על עצמה פעמים רבות. באופן כללי נראה שיותר מכל דבר אחר - לאוהדים המקומיים חשוב שהקבוצה תהיה מקומית. אחרי המשחק, כשתור ארוך של אנשים השתרך בצפייה לקבל חתימות מהשחקנים שיצאו מחדר ההלבשה, שאלתי אוהדת מבוגרת את השאלה הזו, בחור צעיר עם איפור תכלת ששמע את השאלה שלי התחיל לצעוק עלי ש"Haters gonna hate".

ניו יורקים, כך נראה, הם מאוד פרובינציאליים, והעובדה שסוף סוף יש לעיר קבוצה חשובה להם יותר כל דבר אחר. ככה מתחילה מסורת, כנראה. אבל השאלה שעדיין הטרידה אותי היתה איך מתנהגים האוהדים האמריקאים במשחק. אני מודה, הנחת היסוד שלי היתה שאין להם מושג. לא רק בכדורגל, זה אפשרי, אלא בכל מה שקשור למושג החמקמק הזה - "אהדה".

עניין אותי לדעת איך מתחילים לאהוד קבוצה מאפס, ואם זה אפשרי בכלל. אנחנו לא נולדים עם קבוצה - אנחנו מתחילים לאהוד אותה - אבל חלק גדול מהתהליך קשור לאיזה שהוא קולקטיב משותף שאנחנו מתחברים אליו - היסטוריה, משחקים אגדיים, שחקנים, פולקלור - מטען תרבותי שלם שבסופו של דבר הופך אותנו לאוהדים שהם דומים פחות או יותר לשאר האוהדים של אותה קבוצה. ברור שיהיו שינויים, אבל בתור אוהד של מכבי חיפה, ככל הנראה גם אני וגם מן דהוא נסכים שברשימת המשחקים הגדולים של הקבוצה נמצא הניצחון 2-3 על פריז סן ז'רמן, למשל, ונסכים שאנחנו לא כל כך אוהבים את מכבי תל אביב. זה חלק מהעניין.

אז האם יש תרבות אוהדים לניו יורק? סקוט, 24, מספר לי שההתחלה צולעת. "הם פרסמו את השירים בטוויטר הרשמי של הקבוצה, וזה גרוע ממש, אני לא מתכוון לשיר את זה", אמר, אבל הוסיף שלדעתו יש לקבוצה פוטנציאל. "אני אוהד בעיקר את הנבחרת, וכדורגל קבוצות אני מעדיף באירופה, אבל אני מעריך את הבחירה שלהם לשחק במקום שקל להגיע אליו כמו היאנקי סטדיום וגם את העובדה שהם שמרו מקום מיוחד לאולטראס. יש גם הרבה זרים בניו יורק, והם אוהבים כדורגל".

עוד דבר שעוזר, כך מסתבר, הוא מחירי כרטיסים נמוכים. מאט (זה עם האשה והילדות) מספר לי שחלק אינטגרלי מהאהדה הוא שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות מנוי לכל המשפחה. "יש הרבה ספורט בניו יורק, ורובו יותר פופולארי", הוא מסביר, "אבל הכרטיסים של NYCFC הרבה יותר זולים, ואתה רואה שאנשים אוהבים לבוא לראות ספורט במגרש, בטח במקום כמו יאנקי סטדיום".

במהלך המשחק נוכחתי לדעת שהדעות הקדומות שלי על אוהדי כדורגל אמריקאים (או לפחות אלה בניו יורק) הן שגויות. ידעתי מראש שבצפון מערב (פורטלנד, סיאטל, ונקובר), יש אוהדים יותר רועשים, אבל גם בניו יורק היה עידוד רועש לאורך כל המשחק. אבל זה לא רק זה, זה גם האקטיביות של הקהל והדחיפה שלו את השחקנים שהפתיעו אותי. שיקגו עלתה ל-0-2 מהיר וניו יורק היתה בעשרה שחקנים במשך כמעט 70 דקות, אבל הדחיפה שלא הפסיקה לרגע, כמו גם העובדה שדויד וייה לא הסכים לוותר על המשחק, הובילו לכך שהתכולים כבשו שני שערים, אחד בכל תוספת זמן של מחצית. כל פעם שהיתה שריקה גרועה או טעות שיפוט, אפשר היה להרגיש שהקהל מעורב במשחק, ולתחושה הכללית תרמה גם הסקציה הלא קטנה של אוהדי שיקגו, שבאו עם תופים ועשו שמח במשך כל המשחק.

במהלך הביקור שלי בניו יורק צפיתי בשני משחקים נוספים - בייסבול של המטס והמשחק הראשון של הריינג'רס בגמר המזרח של ההוקי - והאוהדים של הכדורגל היו הכי טובים בעיני. אם אני צריך לשים איזו שורה תחתונה לטקסט הזה, אז הכדורגל בארצות הברית נמצא רגע לפני הנסיקה הגדולה שלו - העיתונאים המקומיים שדיברתי איתם אומרים שהבום הגדול יגיע אחרי האקספנשן הבא, ותא העיתונאים (שהיה מלא להפליא) הראה שעדיין חלק גדול מהשיווק של הליגה מתמקד בקהל הלטיני. הכדורגל בניו יורק (העונה גם ראול משחק בתפוח הגדול, דווקא בקוסמוס מליגת ה-USL המשנית) נמצא במקום טוב מאוד - ואם אתם שם כדאי לכם מאוד ללכת למשחק. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ