בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההצגה המעצבנת של השחקנים שלא חוגגים גול מול האקסית

ה"סבל" המעושה של חאמס רודריגס מול ריאל היה רק הדוגמה האחרונה לתופעה המאוסה של שחקנים שנמנעים מלשמוח כשהם כובשים מול קבוצה ששיחקו בה בעבר, ולא משנה מתי זה היה ואם היא בכלל רצתה אותם. אך יש גם מקרים בהם אי-החגיגה מוצדקת - ויש גם קיצוניות מהצד השני

4תגובות
חאמס רודריגס מול ריאל מדריד
KAI PFAFFENBACH/רויטרס

27 דקות לסיום חצי גמר האלופות בברנבאו נגד ריאל מדריד בשבוע שעבר, חאמס רודריגס הישווה ל-2-2 ופתח מחדש את ההתמודדות. אבל הוא לא חגג. לא רק שהוא לא חגג, הוא כל כך התאמץ להראות שאינו חוגג נגד הקבוצה לה הוא שייך וממנה הושאל לבאיירן, עד כדי כך שנראה כמעט סובל. הכוונה שלו היתה כמובן טובה - והיא הושפעה גם מהביקורות שספג על חגיגות הבישול שלו במשחק הראשון - אבל המחזה היה מעט מגוחך. שבוע קודם לכן הקפיד מוחמד סלאח לא לחגוג את שעריו נגד רומא, קבוצתו עד העונה שעברה, בחצי הגמר הראשון באנפילד. המחזות הלו נראים כל הזמן כאשר שחקנים כובשים נגד האקסיות שלהם, והשאלה היא: למה, בעצם?

חאמס לא גדל בריאל - למעשה, היא קבוצתו הרביעית מתוך חמש; הוא שיחק בה רק שלוש עונות; ואולי הכי חשוב, היא לא מאוד רצתה בו, ולכן השאילה אותו לבאיירן. מילא אלווארו מוראטה, שהיה במצב דומה כאשר הבקיע במדי יובנטוס נגד ריאל - הוא בכל זאת גדל במועדון מגיל נערים, שיחק בו שנים בכל הגילאים, אוהד את הקבוצה ויליד העיר - אבל עבור רודריגס המצב שונה, ודומה יותר לזה של סלאח. רומא היתה המועדון החמישי של המצרי מתוך שישה, הוא שיחק בה שנתיים בלבד, אחת כמושאל, והשערים שלו, מעבר לכך שהיו יפים, פתחו לליוורפול את הדרך לגמר ליגת האלופות. למה לא לחגוג?

סלאח רומא - דלג

סצינות כאלו נראות כל שבוע בכדורגל העולמי, ונדמה שככל שהנאמנות לקבוצות פוחתת, ששחקנים הופכים לשכירי חרב והכסף הופך לחזות הכל, תופעת ה"אני-לא-חוגג-נגד-האקסית" צוברת תאוצה - אולי סוג של קונטרה, ויש שיגידו צביעות. את שערו הראשון כשחקן של אוורטון, אליה הושאל מצ'לסי, כבש רומלו לוקאקו מול ווסט ברומיץ', שעונה קודם לכן שיחק כמושאל בה - ובחר לא לחגוג. אוהדי ווסט באומיץ' אמנם אהבו את המחווה, אבל היא נראתה כהתנהגות שמטרתה תקינות פוליטית. כנ"ל קרלוס באקה הקולומביאני, העונה במדי ויאריאל נגד סוויליה בה שיחק בעבר. הוא אפילו לא עבר ישירות מהצוללת הצהובה לסוויליה, שיחק בה בסך הכל שנתיים והיא רק אחת מכמה וכמה קבוצות בהן שיחק. לא מאוד הגיוני.

שלא לדבר על הדוגמא הידועה של שון רייט פיליפס. את רוב הקריירה שלו עשה במנצ'סטר סיטי, בה היה לפני ואחרי שלוש העונות הלא ממש מוצלחות בצ'לסי, אשר לא חפצה בו. ארבע וחצי שנים אחרי שעזב את צ'לסי והיה כבר בק.פ.ר, במחזור ראש השנה האזרחית של 2013 בסטמפורד ברידג', הוא כבש שער ניצחון דרמטי שהוציא את צ'לסי מהמירוץ לאליפות והיה חשוב ביותר לק.פ.ר במצב קשה בתחתית. שער דרמטי ותוצאה דרמטית מול הקבוצה שלא רצתה אותך, לא גדלת בה ולא הצלחת בה - ועדיין רייט-פיליפס לא חגג. 

פיליפס - דלג

ברור שיש מקרים בהם שחקן לא צריך לשמוח נגד קבוצתו לשעבר. אם זו הקבוצה בה גדל כילד או עלה בה לבוגרים; אם הוא שיחק בה שנים ארוכות או מזוהה איתה; אם הוא נחשב בה לסמל או אגדה; אם זו קבוצתו האהודה ותמיד היתה; אפילו אם זו קבוצה שתרמה משמעותית להתפתחות שלו כשחקן. יש לא מעט דוגמאות כאלו (ותיכף נחזור אליהן), אבל כאשר פלקאו לא חוגג שער למונאקו בדרגאו של פורטו במשחק האחרון של שלב הבתים בצ'מפיונס (כאשר פורטו מובילה 1-4 וכבר עלתה לשב הבא, ומונאקו הודחה) כדי להראות לאוהדים שהוא מכבד אותם, זה קצת מצחיק. הוא היה שנתיים בפורטו, במונאקו שיחק במצטבר כבר יותר זמן; שיחק גם שנתיים באתלטיקו מדריד לפני כן, שלא לדבר על ריבר פלייט בה היה ארבע שנים או ששיחק גם בקבוצה בקולומביה, בצ'לסי או ביונייטד; כאשר מוחמד דיאמה, שחקן שנמצא כרגע בניוקאסל, המועדון השביעי שלו ב-13 עונות בבוגרים, לא חוגג במדי האל נגד ווסטהאם (בה שיחק שנתיים לפני שהגיע להאל) - זה, בכל הכבוד, לא רציני.

הפעם הראשונה המשמעותית בה שחקן לא חגג שער נגד קבוצתו לשעבר היא בדיוק המקרה הקלאסי מתי כך "צריך" להתנהג. דניס לאו אמנם שיחק בתחילת הקריירה עונה במנצ'סטר סיטי וגם פרש במדיה; אך רובה ככולה של הקריירה שלו היתה במדי השדים האדומים, בשורותיהם הפך לאגדה ולאחד השחקנים החשובים ביותר בשנות השישים ותחילת שנות השבעים. לא לחינם הוא חלק מהפסל המכונה "השילוש הקדוש", עם בובי צ'רלטון וג'ורג בסט, מחוץ לאולד טראפורד.  בדרבי של 1973/4, במחזור האחרון של העונה בה ירדה יונייטד, הוא כבש נגדה שער ולא חגג. אמנם בניגוד למה שמקובל לחשוב, יונייטד ירדה לא בגלל השער הזה אלא בגלל תוצאות אחרות וגם אם לא היה מבקיע היתה יורדת - אבל לכבוש במעמד דרמטי נגד הקבוצה בה הפכת לאגדה חיה כשהיא יורדת ליגה, זה בדיוק לא הזמן לשמוח. למעשה, במידה מסוימת השער הזה - האחרון בקריירה שלו - גרם לו לפרוש מכדורגל.

דניס לאו - דלג

גם כיום יש דוגמאות לא מעטות בהן מובן לגמרי מדוע שחקנים לא חגגו, והדבר בא מתוך כבוד. פרנק למפארד במדי סיטי נגד צ'לסי, הקבוצה איתה היה מזוהה, שיחק בה שנים ארוכות והפך בה לאגדה; פרננדו טורס במדי צ'לסי נגד אתלטיקו מדריד, הקבוצה בה גדל ופרץ (ואליה חזר) ואותה הוא אוהד; מריו גצה במדי באיירן נגד בורוסיה דורטמונד, הקבוצה בה גדל וממנה עבר בצורה מתוקשרת ליריבה הגדולה; כריסטיאנו רונאלדו בליגת האלופות נגד ספורטינג ליסבון, בה גדל, וגם נגד מנצ'סטר יונייטד שהפכה אותו לשחקן עולמי ("יש לי חברים שם, אני מדבר עם פרגוסון קבוע ומתגעגע אליו, אם לא יונייטד לא הייתי מה שאני היום"); הנריק לארסון במדי ברצלונה מול סלטיק, בה שיחק שבע עונות ובה עשה את מיטב שנותיו; אפילו את פרנצ'סקו מיקולי, שכאשר שיחק בפאלרמו הבקיע נגד לצ'ה ולא רק שלא חגג אלא ירד על ברכיו ופרץ בבכי, אפשר להבין. הוא לא שיחק בלצ'ה עד אז - ישחק בה אחרי פאלרמו ויסיים בה את הקריירה - אבל הוא גדל בעיר, אהד את הקבוצה מגיל אפס וכל משפחתו מזוהה עם המועדון.

לא כולם מצטרפים לטרנד הפוליטקלי קורקט, ויש מי שבוחר לחגוג גם מול המועדון בו גדל. כך למשל דני וולבק, שעבר מיונייטד מכורתו לארסנל בקיץ 2014, וברבע גמר הגביע בעונתו הראשונה בתותחנים כבש שער ניצחון נגד יונייטד וחגג. בכל זאת שער חשוב במשחק נוקאאוט, ונגד הקבוצה שוויתרה עליך. יש כמובן קיצוניות לצד השני, חגיגות מוגזמות. זלטן איברהימוביץ', שחקן עם הרבה מאוד אקסיות, חגג נגד כל מי שהזדמן (חוץ ממאלמו בה גדל), אך בייחוד נגד ברצלונה אותה עזב בטריקת דלת. עמנואל אדבאיור עבר בקיץ 2009 מארסנל למנצ'סטר סיטי ובמשחקו הראשון נגד התותחנים הבקיע ורץ את כל המגרש כדי לחגוג בהפגנתיות את השער מול אוהדי ארסנל דווקא. "להכעיס" מיותר ומקומם.

אדבאיור - דלג

כמו בלא מעט דברים, מינון נכון ושכל ישר הם המפתח. יש מקרים שבם ברור למה שחקן לא חוגג, אבל לא מעט פעמים כיום זו פשוט תקינות פוליטית, מעצבנת לעתים. הצד השני - והלא פחות מעצבן - של מטבע נישוק הסמל על החולצה של שחקנים שהם שכירי חרב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#